להיות על הסוס / רפי זברגר

תמורה ט ע"א

הקדמה

למדנו במשנה הראשונה במסכת: הכל ממירין אחד אנשים ואחד נשים. הכרנו את דין תמורה, מי יכול ומי אינו יכול להמיר, ומה הדין אם עבר על האיסור והמיר. הזכרנו את הפסוק העוסק בדין תמורה בתורה, אותו נזכיר גם במשנתנו, ושם נאמר בין היתר: וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה. לכאורה ניתן להמיר רק בהמות, אך המשנה שלנו תרחיב את הדינים גם לחיות אחרות. במשנה הראשונה בדף נלמד את מה ניתן להמיר.
 

הנושא

ממירין מן הצאן על הבקר ומן הבקר על הצאן,
הגמרא לומדת מאותו פסוק שציטטנו בהקדמה, ומסביר הברטנורא על המשנה כי גם צאן לסוגיו השונים (צאן ובהמה) נקרא בלשון התורה ''בהמה'' לכן ניתן להמיר גם צאן (כבשים ועיזים) על בקר (שוורים ופרות), ומן הבקר על הצאן. 
ומן הכבשים על העזים ומן העזים על הכבשים,
וממשיכה המשנה בלשון ''לא זו אף זו'' לומר, כי לא רק תמורה בין מינים תופסת, אלא גם תמורה בין שני סוגים באותו מין (עזים וכבשים) תופשת, והתמורה חלה. 
מן הזכרים על הנקבות ומן הנקבות על הזכרים,
וכך ממשיכה המשנה, גם באותו מין עצמו (כבשים, או עזים, או בקר) ניתן להמיר, ללא תלות במין הבהמה, זכר או נקבה.
מן התמימים על בעלי מומין, מן בעלי מומין על התמימים,
ולא רק באותו סוג עצמו, אלא גם באותה בהמה עצמה, ניתן להמיר בין בהמה תמימה על בהמה בעלת מום וכן להיפך. הגמרא מיד לומדת זאת מן הפסוק שציטטנו כבר לעיל. 
שנאמר (ויקרא, כ''ז, י'): לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב, וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה - וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ. ואיזהו טוב ברע - בעלי מומין שקדם הקדישן את מומן:
המשנה מסבירה כי כוונת המילה ''טוב'' בפסוק - בהמה תמימה, וכוונת המילה ''רע'' בפסוק – בהמה בעלת מום. 
אנו לומדים זאת מפסוק בספר דברים (י''ז, א'): לֹא תִזְבַּח לַה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל דָּבָר רָע כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא. הפסוק קורא לבעל מום ''דבר רע'', מכאן לומדים כי בעל מום הוא ''רע''. 
המשנה מגבילה את הבהמה הקדושה ה''רעה'' אשר מבקשים להמיר אותה בבהמה אחרת, וקובעת כי רק אם נתקדשה ולאחר מכן הפכה להיות בעלת מום. אז, ורק אז ניתן להמירה בבהמה אחרת. אבל אם הבהמה נתקדשה כבר בהיותה בעלת מום, אין אפשרות להמיר אותו בבהמה אחרת. הגמרא לומדת דין זה מן החזרה על המילה טוֹב פעמיים בפסוק, ומסיקה הגמרא כי ''הרע'' היה טוב לפני כן, כלומר היתה בהמה תמימה קדושה לפני שנפל בה מום. 
הגבלה זו אינה אלא ל"בהמה המומרת", אבל "הבהמה הממירה" יכולה להיות גם כזאת שקידשו אותה בהיותה בעל מום. עדיין נוכל להמיר אותה בבהמה אחרת (''רעה'' או ''טובה'').
 

מהו המסר

מדוע בהמה מומרת חייבת להיות ''טובה'' לפני כן (נתקדשה בהיותה תמימה) כדי שתחול התמורה, ובהמה ממירה יכולה להמיר גם אם ''לא הייתה טובה'' והתקדשה כבר בהיותה בעלת מום?
ניתן לומר כי זו ''גזירת הכתוב'' כפי שראינו לעיל, מן החזרה של המילה ''טוב'' פעמיים בפסוק המיוחסת לבהמה אשר ממירים אותה.
אך ננסה להסביר גם הסבר אחר: מטרת תמורה בעיקרון היא להפקיע קדושה מבהמה אחת לשנייה. להפקיע קדושה של בהמה הקדושה כבר, ולהכיל את הקדושה על בהמת חולין. אמנם התורה קבעה כי יעד זה לא יצא אל הפועל, שהרי לאחר פעולת ההמרה, שתי הבהמות תהיינה קדושות, אבל בל נשכח כי זו הייתה מטרת הממיר.
קובעת התורה, כי תמורה על דבר רע (בעל מום) יכול לחול, אך ורק אם ה''רע'' הזה היה בעבר ''טוב''.
כדי "לספוג קדושה" יש להתחבר לבהמה אשר היה לה פוטנציאל חיובי (נתקדשה בקדושה ''מעולה'' ללא כל מום), הגם שעכשיו אינה מכילה את ה"מרכיב החיובי" (באותו רגע היא בעלת מום). מי שלא היו לו "שורשים טובים", קשה לו מאוד, עד בלתי אפשרי, להקנות לאחרים מאותה קדושה חלקית הקיימת אצלו באותו רגע.
אם ניישם עקרונות אלו לחיינו, נוכל לומר שכדי להשפיע ולהקרין על אחרים יש להיות בעל אחד משני מצבים:
או שהאדם עצמו הינו ''חזק'' דיו כדי להעביר ולהקרין עתה על אחרים. לחילופין, גם אדם שהוא כרגע ''חלש'', אם המקורות והשורשים שלו היו חזקים ואיתנים, הרי שיכול גם ב''מצבו הנמוך'' להשפיע ולהקרין על אחרים.
מסקנה מעשית מתוך דברים אלו: יש לשאוף להיות ''חזקים על הסוס", בכמה שיותר תחומים, כדי שאם חס וחלילה ''תחול ירידה'' באחד התחומים או יותר, הרי מכיוון שבעבר היינו חזקים בתחום, הרי שנוכל להשפיע (אולי גם על עצמנו) גם בהיותנו ''פחות על הסוס''.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]