גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף קע"ב, מדור "עלי הדף"
מסכת תמורה
דף ד ע"ב - ו ע"א
"כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני" - בעבירה בשוגג או באונס?
סוגיא נודעת במכילתין (ד ע"ב - ו ע"א) היא סוגיית "כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד מהני או לא מהני", שנחלקו בה אביי ורבא, דאביי אמר "אם עביד מהני, דאי סלקא דעתך לא מהני, אמאי לקי. רבא אמר, לא מהני מידי, והאי דלקי - משום דעבר אמימרא דרחמנא הוא", פירוש, כשאדם עושה איזה מעשה שהתורה אמרה לא לעשותו, נחלקו האמוראים, אם אותו מעשה מועיל, ומה שעשה עשוי, או שאינו מועיל - ליצור חלות או דין שהיו נוצרים על ידי מעשה כזה הנעשה בהיתר - ולא עשה כלום, אביי סובר שהוא מועיל, ורבא חולק וסובר שאינו מועיל כלל.
גדולי האחרונים נחלקו הנידון הוא רק כשהאדם עשה את העבירה במזיד, או גם בעבר עבירה בשוגג - ואם היה יודע שעבירה היא לא היה עושה - נחלקו אביי ורבא, וכן העלה בשו"ת 'נודע ביהודה' (תנינא יו"ד סי' ט): "נלע"ד דמה דאמר רבא - 'כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני', היינו אפילו אי עביד בשוגג לא מהני", ומוכיח כן מהא דמצינו בסוגיין ג' פעמים, שגם אביי מודה ד'אי עביד לא מהני', והם: א] חרמי כהנים הניתנים לכהנים, דכתיב בהם (ויקרא כז, כח) "לא ימכר ולא יגאל" - אם פדו אותם לא חל הפדיון; ב] בבכור נאמר (במדבר יח, יז) "לא תפדה" - והפדיון אינו מועיל בו; ג] מצות פאה - כשלא הפריש פאה ועשה עיסה אין השינוי קונה וחייב להפריש מן העיסה, והעלו בגמרא שבכל אלו ישנו פסוק מפורש שלא יועילו המעשים שעשו, ולכן מודה אביי ד'אי עביד לא מהני'. ונתקשו בגמרא כלפי רבא אודות פסוקים הללו שמיותרים המה, שהרי לדבריו בכל ענין הכלל הוא 'אי עביד לא מהני', ואי נימא שבשוגג רבא מודה לאביי ו'אי עביד מהני' שפיר יש צורך בפסוקים הללו, להשמיענו שבכל אלו גם בשוגג אי עביד לא מהני, ומוכח מכך שלרבא בין בשוגג ובין במזיד 'אי עביד לא מהני'.
גם ה'פרי מגדים' בספרו 'שושנת העמקים' (כלל יט) כתב: "אמנם מה שיש להסתפק לרבא בשוגג, י"ל דמהני, דמזיד עבר אהורמנא דרחמנא, או דלמא לא שנא...", ומסיק: "ויראה, דלא שנא, ואף שוגג לא מהני". וכן העלה ה'חתם סופר' בכמה מקומות (בחידושיו עמ"ס חולין טו. וכתובות ל:; שו"ת אהע"ז ח"ב סי' סג וחו"מ סי' נו וח"ז סי' כה), וז"ל: "וידוע דאין בין מזיד לשוגג או אונס כל שאמר רחמנא לא תעביד, אי עבר ועביד לא מהני", והגדיל עשות בזה שגם באונס 'אי עביד לא מהני' (ועעו"ש שהוכיח מדברי התוס' שבשוגג גם אביי מודה לרבא ו'אי עביד לא מהני').
מאידך, מציין ה'שדי חמד' (כללים, מע' כ כלל סח) לדברי כמה אחרונים, שבשוגג מודה רבא ד'אי עביד מהני', וכן נראה מדברי הרי"ט אלגאזי בספרו 'שמחת יום טוב', ומדברי ה'שער המלך' (הל' גירושין פ"ג הי"ט), ומציין למה שכתב בשו"ת 'כתב סופר' (או"ח סי' לה): "... לא מצינו מפורש באר היטב דאמרינן 'אי עביד לא מהני בשוגג אלא במזיד, ובנודע ביהודה תנינא חלק יו"ד ס' ט התעורר בזה, והעלה דגם בשוגג כן הוא, ואני החזקתי על ידו בראיות, מכל מקום לאו מלתא דפשיטא כל כך" [ונראה, שגם ה'מנחת חינוך' (מצוה לב, קונ' מוסך השבת אות לד - מלאכת כותב) נקט דבשוגג קיי"ל אי עביד מהני, יעו"ש].
בספר 'חתן סופר' (שער המקנה והקנין והשטרות אות כו) ביאר את צדדי הספק בזה שתלוי ביסוד ביאור שיטת רבא ד'כל מילתא דעביד רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני', דהרבה אחרונים (עי' שו"ת רעק"א ח"א סי' קכט ד"ה זאת ועוד; שם מהדו"ת סי' קמח; 'נחלת יעקב' עמ"ס תמורה וספר 'פירושים וחידושים' על מכילתין ועוד) כתבו, כי כל אימת שהתורה אסרה לעשות איזו פעולה מסוימת, אנו מפרשים שכוונת הכתוב היא גם שלא יהא לאדם כח לעשות מעשה זה, והכתוב כולל שני דברים, האיסור לעשות את המעשה ושלילת קיומו. וסברא יש בדבר, כי הואיל והקב"ה אסר לעשות דבר זה, מסתמא אינו רוצה בקיומו, ולכן ראוי שייהרס המעשה וייחשב כאילו לא נעשה, כדי שלא יהא בעולם דבר המתועב בעיניו, ובזיון הוא כלפי מעלה שיתקיים מעשה האדם ויתבטל דין תורה (ראה 'חמדת שלמה' יבמות קג: ד"ה ולפ"ז; 'חתן סופר' שם אות כב).
אמנם, יש אחרונים המצדדים לומר, שבעצם האיסור אינו כלול שלילתו - שלא יתקיים הדבר כלל, אלא שאין בזה אלא כעין קנס הוא שקנסה התורה את העובר על איסור תורה שלא יועילו מעשיו (עי' 'משפט שלום' למהרש"ם סי' רח), או שהתורה אמרה שמעשיו בטלים בכדי להצילו מידי עבירה (עי' שו"ת מהריט"ץ סי' טז; ועי' 'שער המלך' שם, שהעלה דמה"ט קיי"ל [חולין יד.]: "השוחט בשבת וביוה"כ אע"פ שמתחייב בנפשו, שחיטתו כשרה", ולא אמרינן 'אי עביד לא מהני', כי סוף סוף נשחטה הבהמה ולא ניצל השוחט מן העבירה).
ולפי אלו הסוברים שבעצם איסור תורה כלול גם שלילת קיום האיסור, וכוונת הכתוב לומר שלא יהא לאדם כח לעשות מעשה זה, א"כ מה לי מזיד ומה לי אונס, בכל אופן אי עביד לא מהני, שהרי עצם הדבר שללה התורה – ואינו תלוי בעשיית העושה כלל, אמנם, לפי הסוברים שאין במשמעות הכתוב לשלול עצם קיומו, אלא שהוא דין מחודש שלא יחול הדבר, אם לקנסו ואם להצילו מידי עבירה, יש מקום להסתפק האם רק במזיד קנסה התורה, או האם רק במזיד רצתה התורה להצילו מידי עבירה, אבל בשוגג או אונס שאין כאן עבירה גמורה לא נאמר דבר זה, וכן יש מקום לחלק בין אונס לשוגג - דאונס קל הוא משוגג.
ויש להשוות לנידון זה הא דנשאל בשו"ת 'שואל ומשיב' (קמא ח"ב סי' קעז) באם יצטרך אדם לעבור עבירה במקום פקוח נפש, האם שייך בזה 'כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני', דעכ"פ עובר עבירה, ומכ"ש אם נימא שהיתר פיקוח נפש אינו אלא דחויה ולא הותרה. וגם שאלה זו תלויה בחקירה הנ"ל, כי מובן שאם אין בזה רק קנס או הצלה מן העבירה - לא שייך במקום פקוח נפש כן - כי אין כאן עבירה כלל, ואילו אם כוונת התורה לשלול עצם קיום הדבר יש מקום לדון גם בזה, עעו"ש.
