הפוך בה והפוך בה / רפי זברגר

תמורה ד ע''ב

הקדמה

למדנו בדף ג' מחלוקת אמוראים בדין "מקדים תרומה לביכורים":
אמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם, אמר רבי יצחק, אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי הגלילי: כל לא תעשה שבתורה, עשה בו מעשה – לוקה, לא עשה בו מעשה – פטור, חוץ מ:נשבע, ומימר, ומקלל חבירו בשם, אף על פי שלא עשה מעשה – חייב. משום רבי יוסי ברבי חנינא אמרו: אף המקדים תרומה לביכורים.
פשט הדברים כי רבי יוסי ברבי חנינא חולק על רבי יוסי הגלילי, וסובר שגם מקדים תרומה לביכורים הוא יוצא מן הכלל וחייב מלקות למרות שמדובר בלאו שאין בו מעשה. הגמרא בדף ד' דנה ומגיעה למסקנות שונות ומעניינות. 
 

הנושא

לאחר דין ודברים בדף ד. הגיעה הגמרא למסקנה כי ר' יוסי בר' חנינא סובר שהמקדים תרומה לביכורים אינו לוקה. 
מיד תמהה הגמרא ושואלת בסוף העמוד כי מסקנה זו סותרת לכאורה את ההבנה שלנו במחלוקת לעיל:
לימא קשיא דר' יוסי בר' חנינא אדר' יוסי ברבי חנינא? 
עונה הגמרא בתשובה מפתיעה:
לא. רבי יוסי ברבי חנינא אפטורא קאי, והכי קאמר: לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, משום רבי יוסי ברבי חנינא אמרו: אף המקדים תרומה לביכורים.
ר' יוסי בר' חנינא לא מתייחס בדבריו לשלושת היוצאים מן הכלל ומוסיף עוד אחד עליהם, אלא מתייחס לתחילת דבריו של רבי יוסי הגלילי, המדבר על הכלל של ''לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו'', ועל זה אומר רבי יוסי בר' חנינא, כי ניתן להוסיף עוד מקרה של פטור ממלקות, והוא המקדים תרומה לביכורים. למרות שזהו רק דיבור, אבל דיבור המביא לתוצאה מעשית של תרומה, לכן ניתן היה להחשיבו כמעשה. למרות שניתן להחשיבו כמעשה, אנו דנים אותו כלאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו. מיד מקשה הגמרא על הסבר זה מדין ''מימר'' שהיה אחד מהיוצאים מן הכלל:
ומאי שנא מימר דלקי, משום דבדיבורו עשה מעשה, מקדים תרומה לביכורים נמי לילקי, משום דבדיבורו עשה מעשה?
הרי בדף הקודם הסברנו כי גם מימר הוא בעצם דיבור המחיל מעשה, ולכן אמרנו כי מתייחסים אליו כאילו הוא לאו שיש בו מעשה. אם כן שואלת הגמרא, מה ההבדל בין מימר שאמרנו כי לוקין עליו, לבין מקדים תרומה לביכורים שלא לוקים עליו. הרי לפי תשובת הגמרא זה עתה, בשני המקרים מדובר בדיבור המחיל מעשה וצריך היה ללקות על שניהם!
אמר ר' אבין: שאני התם דלאו שניתק לעשה הוא דכתיב (במדבר י''ח, כ''ט): מִכֹּל מַתְּנֹתֵיכֶם תָּרִימוּ אֵת כָּל תְּרוּמַת יְהוָה מִכָּל חֶלְבּוֹ אֶת מִקְדְּשׁוֹ מִמֶּנּוּ.
ר' אבין מכניס פרמטר נוסף הנקרא ''לאו שניתק לעשה''. כלל זה קובע שאם יש לאו שלאחריו ישנה מצוות עשה אשר ''מתקנת'' את הלאו – במקרה כזה אין לוקין על הלאו. דוגמא קלאסית לנושא זה הוא לאו ''לא תגזול'' והעשה שהתורה מצווה לאדם שעבר וגזל: ''והשיב את הגזלה''. במקרה שלנו יש לאו האוסר להקדים להפריש תרומה לפני ביכורים, ואם בכל אופן הקדים והפריש תרומה לפני מעשר, הרי שיש עליו לשוב ולהפריש ביכורים גם מתוך התרומה. 
תוספות מתייחס לכך שהפסוקים לא נאמרו על הקדמת ביכורים לתרומה, אלא הקדמת מעשר לתרומה, אך קובע שניתן להסיק מדין הקדמת מעשר לתרומה גם על הקדמת תרומה לביכורים. 
לאור תשובתו של ר' אבין נחזור ונסביר את מחלוקת רבי יוסי הגלילי, ורבי יוסי בר' חנינא:
• רבי יוסי הגלילי קבע כללים: לאו שיש בו מעשה – לוקין עליו. לאו שאין בו מעשה – אין לוקין עליו. 
• רבי יוסי הגלילי בעצמו סייג את הכלל שלו בשלושה יוצאי דופן, שאחר מהם הוא דין מימר. למרות שמימר אינו אלא בדיבור, אך מכיוון שדיבור זה מחיל מעשה, הרי שנדון אותו כאילו מדובר בלאו שיש בו מעשה, ולכן לוקין עליו. 
• רבי יוסי בר' חנינא מתייחס לשתי ההלכות הקודמות וקובע כי ''מקדים תרומה לביכורים'' דומה לכלל הכללי של ''לאו שאין בו מעשה'' ואינו לוקה. ההסבר: למרות שהוא דומה לדין מימר, בכך שהוא מחיל מעשה, והיה צריך ללקות עליו, אך מכיוון שהוא ''לאו שניתק לעשה'' אין לוקין עליו. 
רב דימי שמע את תשובת ר' אבין, וציטט שמועה זו בבית המדרש. על כך מקשה אביי: 
אמר ליה אביי: וכל לאו שניתק לעשה לא לקי, והא מימר דלאו שניתק לעשה הוא ולקי, דתנן: לא שאדם רשאי להמיר, אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים.
חוזרים שוב להקשות מדין מימר, ושם ראינו כי לוקים, למרות שגם שם יש לאו שניתק לעשה, שהרי נאמר בתמורה: לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב, ולאחר מכן ישנו ''עשה'': וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה - וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ (יש לדון ב"טיב העשה'' שהרי אינו ממש מצוות עשה..) ולפי דברי ר' אבין לא היה צריך ללקות על תמורה בגלל שהינו לאו שניתק לעשה.
הוי להו תרי לאוי וחד עשה ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי.
עונה הגמרא ומביאה פרמטר נוסף הקובע כי למרות הכלל של ''לאו הניתק לעשה לא לוקים'', הרי שאם מדובר בשני לאווין (לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ) מול העשה, אין כוח בידי העשה לפטור מן הלאו, ובמקרה זה כן לוקים. 
נסכם את הדרך הארוכה והפכפכה שעשינו בלאו של תמורה:
1. לאו שאין בו מעשה – אין לוקין עליו.
2. לאו שמחיל מעשה, ולכן רואים אותו כאילו לאו שיש בו מעשה ולכן לוקין עליו. 
3. לאו הניתק לעשה – ולכן לא צריכים ללקות עליו (גם אם הוא מחיל מעשה).
4. מכיוון שיש שני לאווין, למרות שיש עשה הניתק אליו – לוקין. 
 

מהו המסר

בן בג בג אומר במסכת אבות (ה', כ''ב): הפֹך בה והפֹך בה - דכולה בה. יש להפוך בתורה ולהמשיך להפוך בה, שהרי ''הכל בה'' – הכל נמצא בתורה. אנו רואים בנידון שלנו, שהפכנו מספר פעמים, כל פעם הגענו למסקנה שונה, עד אשר ''נחתנו'' והסקנו כי יש מלקות על איסור תמורה.
מסקנה: כדי להגיע לחקר האמת, יש לפשפש, לחקור ולבחון מכל הכיוונים ורק אז להגיע למסקנה נחרצת – הפוך בה והפוך בה.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]