פירות טובים / רפי זברגר

תמורה ג ע''א-ע''ב

הקדמה

למדנו במשנה הראשונה במסכת על חיוב מלקות בדיני תמורה:
... לא שאדם רשאי להמיר, אלא שאם המיר - מומר וסופג את הארבעים:
הגמרא דנה בחיוב המלקות, ומצטטת מאמר של רב יהודה בשם רב:
כל לא תעשה בתורה, עשה בה מעשה – חייב, לא עשה בה מעשה – פטור.
רב יהודה קובע כי ''לאו שאין בו מעשה'' אין לוקים עליו. רק לאו שיש בו מעשה לוקים עליו. 
מיד מקשה עליו הגמרא: וכללא הוא, דלאו שאין בו מעשה פטור, והרי מימר דלאו שאין בו מעשה הוא - ולקי? דתנן: לא שהוא רשאי להמיר, אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים
האם כללו של רב יהודה בשם רב נכון תמיד, והרי משנתנו מלמדת כי מימר סופג מלקות ארבעים, והרי תמורה אינה אלא דיבור ולא מעשה, אם כן, מדוע פוסקת המשנה כי חייב מלקות?
אמר לך רב, הא מני? רבי יהודה היא, דאמר: לאו שאין בו מעשה לוקין עליו.
עונה הגמרא כי משנתנו כדעת רבי יהודה הסובר כי לוקים גם על לאו שאין בו מעשה.
ומי מצית מוקמת למתניתין כר' יהודה, והא אוקימתא לרישא דלא כרבי יהודה, דקתני: הכל ממירין. הכל לאיתויי מאי? לאיתויי יורש, ודלא כרבי יהודה.
מקשה הגמרא: כיצד ניתן להעמיד את משנתנו כרבי יהודה, והרי למדנו לעיל (ב.) כי המילה הכל ממירין למדה אותנו שגם יורש יכול להמיר בקרבנות אביו שנפטר, ושיטה זו אינה כרבי יהודה. אם כן, כיצד אנו מעמידים עתה את המשנה כרבי יהודה, ושם העמדנו אותה בניגוד לשיטתו של רבי יהודה?
האי תנא סבר לה כוותיה בחדא דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו, ופליג עליה בחדא. דאילו רבי יהודה סבר יורש אינו סומך יורש אינו ממיר ותנא דידן סבר יורש סומך יורש ממיר.
תשובת הגמרא: אין הכי נמי. באמת יש במשנה שני דינים, שהאחד מסכים לרבי יהודה (לאו שאין בו מעשה לוקין עליו) והדין השני חולק על רבי יהודה (יורש ממיר בניגוד לרבי יהודה הסובר יורש אינו ממיר). התנא של המשנה סובר בדבר אחד כמו רבי יהודה, ובדבר שני חולק עליו. 
עתה הגמרא מתרצת תירוץ נוסף לשאלה הראשונה ששאלנו על כללו של רב יהודה בשם רב. האם באמת כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, והרי תמורה, שאין בה מעשה למדנו במשנתנו כי לוקין עליו: 
אמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם, אמר רבי יצחק, אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי הגלילי: כל לא תעשה שבתורה, עשה בו מעשה – לוקה, לא עשה בו מעשה – פטור, חוץ מ:נשבע, ומימר, ומקלל חבירו בשם, אף על פי שלא עשה מעשה – חייב. משום רבי יוסי ברבי חנינא אמרו: אף המקדים תרומה לביכורים.
אמרו מספר אמוראים אחד בשם השני, וכולם בשמו של רבי יוסי הגלילי, כי הכלל שאמרנו לעיל בשמו של רב (לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו) אמנם תקף, אבל יש מספר יוצאים מן הכלל. לפי רבי יוסי הגלילי ישנם שלושה יוצאים מן הכלל, ורבי יוסי בנו של רבי חנינא מוסיף עוד יוצא מן הכלל. הגמרא בהמשך לומדת את כל הדינים מפסוקים:
1. נשבע לשקר – למרות שרק דיבר (נשבע) ולא עשה מעשה לוקה. 
2. מימר – הדין של משנתנו (שאם המיר מומר וסופג את הארבעים) למרות שרק דיבר ולא עשה מעשה.
3. מקלל חברו בשם – מקלל את חברו בשמו של הקדוש ברוך הוא – ''רק'' דיבור ולא עשייה ובכל אופן לוקה. 
4. לדעת רבי יוסי ברבי חנינא גם: מקדים תרומה לביכורים – למדנו מהפסוקים בתורה כי יש להקדים ביכורים לתרומה, ואדם המקדים תרומה לביכורים, אינו אלא בדיבור (מחיל דין תרומה בפה על הפירות) ולוקה. 
 

הנושא

על דברי הברייתא שלמדנו לעיל, כי ישנם שלושה יוצאי דופן לדין הכלל של ''לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו'', אומר רבי יוחנן לחכם שציטט את הברייתא הנ''ל (אדם זה מכונה בגמרא ''תנא''):
אמר ליה רבי יוחנן לתנא: לא תתני ומימר, משום דבדיבורו עשה מעשה:
יש להוציא את דין מימר מהיוצאים מן הכלל, כיוון שלמרות שתמורה הינה רק דיבור ולא מעשה, אך ''הדיבור יוצר מעשה'', ובהמת החולין (אותה ביקשו להמיר על בהמת קודשים) הופכת להיות קדושה.
כלומר, רבי יוחנן מחשיב דין תמורה לדבר שיש בו מעשה, למרות שהאדם לא עשה מעשה בידיים. מכיוון שדיבורו גרם ויצר מעשה חשוב ומשמעותי, כמו החלת קדושה על בהמת חולין, בדומה לקדושה של הבהמה השנייה. 
 

מהו המסר

מתוך דבריו של רבי יוחנן על כוח הדיבור בתמורה נלמד ונסיק באופן כללי מהו כוחו של הדיבור וכיצד יכול להשפיע לחיוב או חס וחלילה גם לשלילה. ניתן כמה דוגמאות:
1. ידועה אמרת חז''ל כי צרעת, כשמה כן היא, באה מתוך ''הוצאת שם רע''. כלומר, דיבור אסור של לשון הרע, רכילות וכיוצא בזה, ''גורמת לעשייה'' של הקדוש ברוך הוא באדם עצמו, והוא ''חוטף'' צרעת מכוח דיבורו הרע.
המהר''ל מוסיף בעניין זה ואומר, כי בנוסף לכך שהדיבורים האסורים עלולים להביא למחלוקת קשות עד כדי שפיכות דמים, אך יש בכוח הדיבור ''משהו רע'' בפני עצמו: כוח הדיבור גדול יותר מכוחו של המעשה!
2. סגנון דיבור יוצר ומשפיע רבות על הסביבה. אם טון הדיבור נעים לאוזן, אם הדברים נאמרים תוך כדי כיבוד הזולת והתייחסות חיובית לתוכן דבריו של השני, אם תוכן הדברים אינו פוגע ואינו מזלזל באף אחד, אלא עוסק אך ורק בתכנים ולא באנשים, הרי שכל אלו יחדיו מייצרים אקלים ואווירה נעימה וטובה.
3. ''אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט'' – ''העברת בעלות'' של דבר להקדש, לבדק הבית או לבית המקדש (בלשון המשנה ''גבוה''), הרי בעצם אמירתו של האדם הוא כבר העביר את החפץ לגבוה, ואין צורך באחד הקניינים האחרים המקובלים (משיכה, מסירה, הגבהה וכדו').
נושא זה רחב ומשתרע על רבדים גדולים מחיינו, אך העיקרון ברור לחלוטין. יש כוח רב מאוד בדיבורו של האדם. חייב אדם להיזהר מלדבר דברים אסורים, דברים לא טובים אשר עלולים להשפיע עליו ועל סביבותיו.
מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ. (משלי י''ח, כ''א). אדם ''האוהב את הלשון'' (דיבור) "יאכל את פריה", אם לטוב ואם למוטב.
אנו מקווים ומתפללים שדיבורינו יהיו רק לטוב, ולכן הפירות של דבורינו יהיו רק פירות טובים ומעולים.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]