אין ארוחות חינם / רפי זברגר

ערכין  כט ע''ב

הקדמה

הזכרנו כבר בדפים הקודמים דיני מכירת שדה אחוזה, והקדש ופדיון של שדה אחוזה. עם תחילת פרק תשיעי ואחרון של המסכת אנו חוזרים לדינים הבסיסיים של גאולת שדה אחוזה, במשנה הראשונה של הפרק. 
 

הנושא

המוכר את שדהו בשעת היובל - אינו מותר לגאול פחות משתי שנים, שנאמר (ויקרא כ''ה, ט''ו): לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָך
קובעת התורה כי אין לגאול/לפדות שדה אחוזה פחות משנתיים מיום המכירה. בתקופה שהיובל נוהג ניתן למכור שדה אחוזה עם כל הדינים המיוחדים לכך, כאשר אחד הדינים מונע מהמוכר לגאול אותה חזרה במשך שנתיים. המשנה מביאה מקור מן הפסוק בפרשת בחקתי, המדבר על איסור אונאה במכירת השדה ובגאולתו - יש למכור את השדה לפני מספר השנים הנותרות עד שנת היובל, ולפי זה הקונה משלם למוכר. המילים מִסְפַּר תְּבוּאֹת מלמדות כי יש למכור לפחות ל"שתי תבואות" הגדלות במשך שנתיים. 
בנוסף למקור בפסוק ניתן לתת גם סברה לדין זה: התורה ביקשה לגרום מניעת מכירת שדות אחוזה עד כמה שאפשר, ולכן קבעה זמן מינימום לא קטן, שהשדה חייבת להישאר ביד הקונה, וכך יש סיכוי למנוע את המכירה. 
היתה שנת שדפון וירקון או שנת שביעית - אינו עולה מן המנין.
אם אחת מהשנים (או שתיהן) היו שנים ללא יכולת גידול, שאינן תלויות בקונה, באחד מהאופנים הבאים: שנה שהגידולים התקלקלו (שידפון או ירקון) או שנת שביעית, בה לא מגדלים גידולים חדשים, בכל אחד מהמקרים הנ''ל, השנה לא עולה למניין השנים, אלא יש לספור שנתיים שבהם צומחים גידולים בשדה. 
נרה או הובירה - עולה לו מן המנין.
אם חוסר הגידולים בשדה האחוזה הנקנית, נבעו מהחלטת הקונה ''להוביר'' את השדה – להשאירה ללא כל פעילות וגם ללא חרישה, או שהקונה אמנם חרש את השדה, אך לא זרע וקצר לאחר מכן – בכל המקרים הללו, מחשיבים את השנה במניין שתי השנים, שאחריהם יוכל הבעלים לפדות את הקרקע. 
רש''י מסביר זאת בלשונו הקצרה: איהו אפסיד אנפשיה – האדם הפסיד לעצמו, בכך שלא גידל גידולים ולכן ''אכל אותה'' וניתן בכל מקרה לפדות את השדה, עם תום שנתיים מעת הקניה. 
רבי אליעזר אומר: מכרה לו לפני ראש השנה והיא מליאה פירות - הרי זה אוכל ממנה שלש תבואות בשתי שנים:
''יש מצב'', אומר רבי אליעזר, שהקונה אוכל אפילו שלש עונות של גידולים במשך השנתיים, ורק לאחריהם יכול המוכר לפדות את הקרקע. זה קורה כאשר השדה נקנתה כאשר היו בה פירות מוכנים, אותם אכל הקונה מיד עם הקנייה. ולאחר מכן, גדלו שתי תבואות נוספות במשך שנתיים, כך שאכל שלושה גידולים. רבי אליעזר מחדש כי מניין השנים לא נמדד במניין התבואות (שתי תבואות) אלא במניין שנים, לא משנה מספר התבואות באותה תקופה (בסייג לנאמר לעיל). 
 

מהו המסר

למדנו במשנה את האבחנה המעניינת בין מצב ש"חוסר התפוקות" מן השדה במשך שנתיים נבע מהקונה (נרה או הובירה) לבין מצב שחוסר התפוקות נבע מ''גורמי שמיים''. אם נבע מגורמי שמיים, אנו מאריכים לו את השנתיים, עד אשר תגדלנה שתי תבואות. אך אם מקור חוסר התפוקות נובע מן הקונה בעצמו – ''אין הנחות'', וניתן לפדות את הקרקע כעבור שנתיים ימים.
זהו יישום משמעותי לאמרה הידועה: ''מי שטורח בערב שבת - אוכל בשבת'', וכמובן שניתן להוסיף: מי שלא טורח בערב שבת - לא אוכל, או במילים של ימינו: ''אוכל אותה''.
זהו עיקרון בסיסי מאוד לחיים וכמובן לחינוך ילדינו היקרים. ללמד, להטמיע, להראות דוגמא אישית לכך שיש לטרוח, יש לעמול, ויש לעבוד. ''אין ארוחות חינם''. רק אדם שמשקיע, טורח ועומל, הוא זה שרואה לאחר מכן ברכה בעמלו.
מי "שנותן לחיים לעבור לידו'', לא עושה את המוטל עליו, מחכה שהכול ירד מן השמיים, בסופו של דבר, חוזר אליו בבומרנג, והוא כמעט תמיד לא יצליח.
זוהי משימה חינוכית חשובה מעין כמוה, להחדיר לליבות הילדים, משמעות וחשיבות העשייה. כל "עשייה טובה" – חשובה מעין כמוה. ולחילופין, בטלה ללא עשייה, לא רק שאיננה מביאה תוצאות טובות, אלא ניתן לומר שבדרך כלל גורמת גם להרס הקיים. בעז''ה נעשה ונצליח .


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]