מחשבה אחת קדימה / רפי זברגר

ערכין  כה ע''א

הקדמה

שלש המשניות בדף שלנו ממשיכות לעסוק בדיני שדה אחוזה, אשר אדם ירש מאבותיו. המשניות עוסקות באדם אשר הקדיש את שדה אחוזתו, ודיני ''גאולה'' מן ההקדש ע''י פדיון. אנו נתמקד במשנה השניה.
 

הנושא

בסוף המשנה הראשונה למדנו כי אם הבעלים של שדה אחוזה גואל חייב להוסיף חומש על דמי פדיונו, לעומת גאולה של אדם אחר שאינו מחויב בתוספת חומש, במשנה זו נלמד על הבדל נוסף בין גאולת הבעלים לגאולה ע''י אדם אחר. 
הקדישה וגאלה - אינה יוצאה מידו ביובל.
אם בעל שדה האחוזה הקדיש את שדהו לבדק הבית, ולאחר זמן גאלה מן ההקדש, הרי היא חוזרת אליו כאילו לא הקדיש בכלל, ולכן אינה יוצאת ממנו בשנת היובל. 
גאלה בנו - יוצאה לאביו ביובל.
גם אם בנו של הבעלים גאל (פדה) את שדה האחוזה, אינה חוזרת לכוהנים, אלא חוזרת לאביו ביובל. 
גאלה אחר או אחד מהקרובים וגאלה מידו - יוצאה לכהנים ביובל.
אבל, ממשיכה המשנה, אם גאל את השדה אדם זר, או אדם קרוב שאינו בנו של בעל השדה, הרי ששדה אחוזה זו חוזרת לכוהנים בשנת היובל, ומתחלקת לכוהני אותו משמר. דין זה חל אפילו אם בעל השדה חזר ו''גאל'' את השדה מיד הגואל הראשון אשר גאל מיד ההקדש, והשדה נשארה ביד הבעלים עד היובל, אפילו במקרה זה חייב להחזירה לכוהנים. 
סיבת הדין: דין גאולה של הבעלים המפקיע מיד הקדש, ומחזיר את הקרקע לבעלים לגמרי (לא יוצא ממנו ביובל), רק אם הבעלים בעצמו גאל את הקרקע מן ההקדש. אבל כאן, אדם אחר גאל מיד ההקדש, אזי הקרקע נשארת כביכול ברשות הגואל הראשון, ולכן גם אם הבעלים שב וגאל ממנו, הרי יש להעביר את הקרקע ביובל לכוהנים, כמו הדין הרגיל של גאולת זר, המחייבת החזרה לכוהנים ביובל. 
גאלה אחד מן הכהנים והרי היא תחת ידו - לא יאמר: הואיל והיא יוצאה לכהנים ביובל והרי היא תחת ידי הרי היא שלי, אלא - יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לכל אחיו הכהנים:
אם כהן גאל שדה אחוזה, הרי שעליו להחזיר להקדש, ושם יחולק לכוהנים של "המשמרת המכהנת'' . הכהן הגואל אינו יכול לטעון כי ממילא השדה מגיע לכוהנים, מה לי כהן זה, מה לי כהן אחר. אלא כאמור חייב להחזירה להקדש, ולאחר מכן תחולק שווה בשווה לכל אנשי אותו משמר. 
 

מהו המסר

הסברנו במשנה כי דין גאולה של הבעלים המפקיע מיד הקדש, חל אך ורק אם הבעלים בעצמו גאל את הקרקע מן ההקדש. אם הבעלים גאל את הקרקע מהגואל הראשון, אזי הקרקע חוזרת לכוהנים ביובל.
ניכנס לרגע, לראשו של הבעלים, אשר גאל את קרקע שלו מיד גואל אחר, ובכל אופן צריך להעביר ביובל את הקרקע לכוהנים. איזו עוגמת נפש יש לו במצב זה? איזו ''תחושת פספוס'' גדולה מאוד הוא חש כלפי מצבו. אומר הבעלים לעצמו: אם הייתי מזדרז לגאול את הקרקע ראשון מידי ההקדש, ולא הייתי ממתין לגאולה של אדם זר, או אפילו קרובו (שאינו בנו), אז הקרקע הייתה חוזרת כולה לרשותי ולא הייתי חייב להעבירה לכוהנים. עתה, משהתמהמתי – ''אכלתי אותה''. אמנם ייתכן כי לא היה מספיק כסף לבעלים על מנת לגאול את הקרקע בתחילת שנות היובל, אך לפעמים כדאי לנסות למצוא פתרונות יצירתיים, כדי להרוויח בגדול בהמשך. בכל אופן התחושות קשות ומורכבות.
נלמד מכאן כי יש לחשב את מהלכינו צעד אחד קדימה. לראות מה יקרה ''אם וכאשר''. מה עלול לקרות בכל אחד מן המצבים האפשריים בעתיד, ולאור זאת לכלכל את צעדינו. יפה מחשבה אחת קדימה.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]