מי שר את ההלל בזמן שחיטת הפסח?
נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון
ערכין י ע"א
במשנה ובגמרא נאמר שבשנים עשר ימים בשנה היו גומרים את ההלל, וביניהם יום שחיטת הפסח. רש"י מפרש שהלויים היו שרים את ההלל בפה באותם שנים עשר ימים. אולם רש"י בפירושו למסכת פסחים ולמסכת סוכה כותב שחיוב קריאת ההלל היה מוטל על העם השוחטים את הפסח ולא על הלויים.
ב"בירור הלכה" למסכת פסחים מובא תירוצו של הגרי"ז הלוי זצ"ל: לדעתו היו שני ענייני קריאת הלל בזמן הקרבת הפסח: אחד הוא מדין שירה על הקרבן, כמו ששרים על כל הקרבנות, וזה היה תפקידם של הלויים. השני הוא דין מיוחד בקיום מצווה שיש בה שמחה, כגון קרבן פסח ונטילת ארבעת המינים, שבזמן שמקיימים את המצווה הזו כל אחד ואחד קורא את ההלל.
השמחה של האדם בקיום המצווה הוא עניין פרטי, ואילו שירת הלויים על הקרבן היא שמחת הכלל. כשם ששני העניינים הללו, הפרטי והכללי, משתלבים בקרבן פסח, כך גם במצוות אחרות ובמעשים אחרים ובאופן כללי. מצד אחד הפרט בפני עצמו אינו נחשב לבעל מעמד אמיתי, כי מכיוון שהגדרתו הבסיסית היא שהוא חלק מהכלל, ללא הכלל אין לפרט כל חשיבות. אולם מצד שני כל פרט תורם לכלל תרומה שהיא ייחודית לו, ולכן חשיבותו היא גדולה. השילוב בין הפרט לבין הכלל יכול להיות מושלם רק כאשר השכינה שורה עליהם, כמו שאמר הלל (סוכה נג,א): "אם אני כאן הכל כאן, ואם איני כאן – מי כאן", ומפורש בספר הזוהר ש"אני" היינו השכינה, כלומר: אם השכינה שורה אזי הכלל והפרט מאוחדים, אולם כאשר אין השראת שכינה אין הדבר כך. השכינה שורה במקום שאין גאווה. נמצא שהאנשים הענווים מאוחדים עם הכלל, ואילו בעלי הגאווה נפרדים כל אחד לעצמו.
