גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף קס"ז, מדור "עלי הדף"
מסכת ערכין
דף ב ע"א
חקירת האחרונים בגדרי ערכין: האם חובה היא מצד פדיון הנערך או שאין זה כי אם התחייבות דמים
תחילת מסכת ערכין עוסקת בנדרים שבהם מקבל הנודר על עצמו לתת את שוויו של אדם להקדש, ויש בזה שני אופנים: הא', כשנדר האדם לתת ה'ערך' שלו או של חבירו להקדש, דהיינו, הערך הקבוע לו בתורה, וכפי שקבעה התורה - בפר' בחוקותי - שמונה ערכים לבני אדם לפי מינם ותקופות מנין שנותם, ובכל אלו ערכם של כל בני אדם שוים, בלא התחשבות במחיר שהיו ראויים להמכר בו; והב', כשנדר הנודר לתת להקדש את 'דמיו' של האדם, שווי זה נקבע לפי המחיר שהיה אותו אדם ראוי להמכר בו כעבד, והמחיר משתנה בכל אדם לפי מה שהוא.
בהגדרת חיובי נדרי ערכין ידועה חקירת האחרונים, אי גדר הדבר הוא שהוא פדיון הנערך או שאינו אלא התחייבות ונדר בעלמא. צדדי החקירה הוא, האם כשאומר האדם "ערכי עלי" - פירוש הדבר, שהריהו כמי שהקדישו לשמים, ונחשב כמי שחלה קדושה על האדם, ועל המעריך מוטלת החובה לפדותו, ונמצא שחובת תשלומי הערך מוגדרת כפדיון מהקדש. והצד השני הוא - שלא חל על האדם הנערך שום קדושה, ואילו חובת תשלומי הערכין אינה אלא כנדר והתחייבות בעלמא (עי' 'חזון איש' ערכין סי' כט סק"א).
הגר"י ענגיל זצ"ל בספרו 'גבורות שמונים' (אות מט) הביא לענין זה דברי ה'שלטי הגבורים' (על הרי"ף במס' ע"ז ט. מדפי הרי"ף אות א) שהביא דברי הר"ן על הרי"ף במס' שבת (סד.): "'פוסקין צדקה לעניים בשבת' (כתובות ה.). תמהני, אמאי שרי, דהתנן (ביצה לו:) 'אין מקדישין' [במשנה שם: "לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומה ומעשר, כל אלו ביו"ט אמרו, ק"ו בשבת"], ומצאתי בשם רבינו חננאל ז"ל, שלא אסרו אלא להקדיש כלי ידוע, משום דמחזי כמקח וממכר, אבל לא אסרו לחייב אדם עצמו לגבוה בדבורו. ועדיין אין נוח לי, דהא 'אין מעריכין' - לאו כלי ידוע הוא, ואפילו הכי אסור". וכתב ב'שלטי הגבורים': "ומה שהקשה הר"ן על הר"ח.... אינו נראה לי קושיא, די"ל, דגם האומר ערכי עלי הוי מקדיש שפיר כלי ידוע, דהיינו, גופו ועצמו שהוא מקדישו, אלא שפודהו אחרי כן מיד ההקדש בדמי ערכו, ודמי למקח וממכר, מה שאין כן במחייב עצמו לתת כך וכך לגבוה".
הרי מפורש יוצא מדברי ה'שלטי הגבורים', שהגדרת 'ערכין' היא: "גופו ועצמו שהוא מקדישו, אלא שפודהו אחרי כן מיד ההקדש בדמי ערכו", ולכן דמי למקח וממכר, ואינה התחייבות בעלמא, ומשו"ה אסור לעשותו בשבת (עי' תוס' ותוס' הרא"ש חולין קלט: ד"ה לפי וב'לב אריה' שם), ולעומתו דעת הר"ן היא - לכאורה - שאינה אלא כנדר והתחייבות בעלמא, ולכן נתקשה בדעת הר"ח - מדוע אסור לעשותו בשבת.
הגר"י ענגיל זצ"ל (שם) העיר לאור דברי ה'שלטי גבורים', כי התינח באומר 'ערכי עלי', שמעריך את עצמו, אכן, האומר 'ערך פלוני עלי', איך יכול להעריך אחרים, הלא 'אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו' (כתובות נט.), וכתב דהא שאין אדם אוסר ומקדיש דבר שאינו שלו, "היינו רק היכא דיהיה חבירו נפסד על ידו... אבל אם יבא אדם להתפיס איזה מהות בחפץ של חבירו, ולא יהיה חבירו נפסד כלל על ידי היות מהות ההוא על החפץ שלו, אזי שפיר יש בכח האדם להתפיס מהות גם בשל חבירו", ובערכין אין חבירו נפסד, כי על המעריך לשלם דמי הערכין ולא הנערך.
כמה ענינים וסוגיות בכללי ערכין מתבארים לאור חקירה זו, ויש גם כמה נפק"מ למעשה, והרי אחדים מהם: הנה, ה'מנחת חינוך' (מצוה שנ אות ו) כתב כלפי ערכין: "ולענין תוך כדי דיבור אם יכול לחזור ג"כ דינו כמו כל הקדש, ויש בזה שיטות, עי' חו"מ סי' רנ"ה בש"ך (סק"ה)...", ובהמשך כתב (אות יא): "והנה במה שכתבתי לעיל, דבערכין והוא הדין בדמים לשיטת הר"מ פט"ו ממעשה הקרבנות ה"א דבהקדש תוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי, הכא נמי. שוב נתיישבתי דכאן מודה הר"מ דיכול לחזור תוך כדי דיבור, דדוקא במקדיש איזה דבר דחל ההקדש אינו יכול לחזור, אבל דרך משל באומר הרי עלי להקדיש בית זה או שור זה, עדיין לא חל ההקדש ומותר בהנאה כי לא נתקדש עדיין, רק דחייב להקדש מחמת בל יחל ובל תאחר וככל היוצא מפיו... אבל אין זה הקדש, זה הוי נדרי הקדש ומחוייב לקיים... ובכהאי גוונא לא מצינו להר"מ שיסבור דתוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי רק בהקדש עצמו... וא"כ כאן נמי דמחוייב ליתן אבל אינו קדוש אפילו בהפריש עד שיגיע ליד הגזבר... א"כ הוי ליה כמו שנדר שיתן להקדש הוי ליה נדרי הקדש, א"כ יכול לחזור תוכ"ד כמו שאר נדרים ושבועות...". ולכאורה שאלה זו תלוי' בחקירתנו, דאי נימא כדברי ה'שלטי הגבורים', שענין ערכין הוא במה שמקדיש את הגוף, ולאחמ"כ חלה חובת פדיון, ובאומר 'ערכי עלי' מיד חל ההקדש, הרי זה דומה להקדש ממש שאין יכולים לחזור תוכ"ד, ואי נימא שאין כאן כי אם נדר בעלמא, דינו כאומר "הרי עלי להקדיש בית זה או שור זה", שיכולים לחזור תוכ"ד, וכמסקנת המנ"ח.
עוד העלה ה'מנחת חינוך' (שם אות ט): "ואם ערכין נגבים מעידית או מבינונית או מזיבורית ג"כ אינו מבואר, ועיין במסכת ב"ק ו' ע"ב דאומר 'הרי עלי מנה לבדק הבית', נראה דהוי כבעל חוב דבבינונית, א"כ ערכין שוים בזה וג"כ דינו בבינונית, ואי בעל חוב דינו מה"ת בזיבורית או בבינונית, עיין בגיטין מ"ט ע"א, ויש לי עוד הערות בזה, אך תן לחכם ויחכם עוד". ומובן שגם דבריו הללו יובנו שפיר לאור מסקנתו הנ"ל, ודוק, כי אין כאן מקום להאריך עוד. [ועי' 'שמועות חיים' עמ"ס ערכין (פ"א סי' א בארוכה). וראה גם בספר הנפלא 'עריכת נר' השלם, עמ"ס ערכין (קונטרס עניני וגדרי ערכין אות ה), ותחכם עוד).
