שתי שיטות בהגדרת "חינוך"

נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון

ערכין ב ע"ב

בגמרא מובאים כמה עניינים שבהם צריך אדם לחנך את בנו לקיום מצווה, כגון: סוכה, לולב, שופר, תפילין. הכלל הוא שחיוב החינוך מתחיל בכל מצווה לפי עניינה, כאשר הילד מגיע לגיל שבו הוא יכול לקיים את המצווה.

בקשר למצוות ארבעת המינים כותב ה"ביאור הלכה" (בסימן תרע"ז) שפשוט הוא שכאשר האב קונה לבנו הקטן ארבעת המינים כדי לחנכו צריך שיהיו ארבעה מינים כשרים, כמו בגדול. אכן כבר כתבו כמה מרבותינו האחרונים שדבר זה תלוי במחלוקת שנחלקו בה הראשונים, כי אמנם הריטב"א בחידושיו לתחילת מסכת סוכה כתב שכאשר מחנכים ילדים קטנים לישב בסוכה צריך שישבו בסוכה כשרה כהלכתה, אולם רש"י בפירושו למסכת חגיגה (ו,א) כתב ש"אין חינוך קטן אלא להנהיגו שיהא סרוך אחר מנהגו לכשיגדיל". מדבריו אלו ניתן להבין שכל עניינו של החינוך הוא להרגיל את הקטן לפעולות החיצוניות של מעשה המצוות, ולפי זה גם אם הלולב שהקטן נוטל פסול – אין זה פוגם בחינוכו, שהרי מכל מקום הוא מתרגל לנענע לולב. כך נראה גם על פי השיטה שמביא המשנה ברורה (בסימן תרנח) שלצורך חינוך הקטן ניתן לתת לו לולב שאול גם ביום טוב הראשון של סוכות, למרות שגדול לא יכול לקיים את המצווה בלולב שאול.

כלומר: ישנה מחלוקת האם מצוות חינוך היא להרגיל את הקטן למעשה החיצוני של המצווה, או להרגיל אותו לקיים את המצווה בשלמותה עם כל פרטיה ודקדוקיה.