טעות חוקית / רפי זברגר

בכורות  סא ע''א

הקדמה

היום אנו מסיימים בסייעתא דשמייא את המסכת. נתמקד בסוגיא האחרונה, העוסקת בטעות של שליח להפרשת מעשר בהמה. כדי להבין את דיני טעות השליח, ניזכר בהלכה העוסקת בטעות של בעל העדר, אותה למדנו במשנה בדף ס':
אם קרא לתשיעי - עשירי, לעשירי – תשיעי, ולאחד עשר – עשירי, כל שלושת הבהמות מקבלות קדושת מעשר בהמה, אך כל אחת ברמה אחרת. התשיעי – קדושתו מתבטאת בכך שיש לחכות עד שיפול בו מום, ואז יהיה מותר באכילה. העשירי – מוגדר כמעשר בהמה לכל דבר, ויש להקריבו על המזבח (והבשר נאכל לבעלים), והאחד עשר מוקרב כקרבן שלמים. 
 

הנושא

איתמר: האומר לשלוחו צא ועשר עלי, רב פפי משמיה דרבא אמר: קרא לתשיעי עשירי – קדוש, ולאחד עשר עשירי - אינו קדוש, ורב פפא אמר: אפילו קרא לתשיעי עשירי - אינו קדוש, דאמר ליה: לתקוני שדרתיך ולא לעוותי.
כולם מסכימים לגבי טעות של השליח בטלה האחד עשר. אם קרא לטלה זה עשירי – אינו קדוש כקדושת שלמים, כמו בטעות של בעל העדר. שכן, המשלח שלח את השליח ''לתקן'' עבורו ולעשר את הראוי למעשר. אך ''אין לשליח מנדט'' לגרום להפסד ממוני למשלח. שהרי, אם יקריבו את האחד עשר לשלמים, בעל העדר יפסיד את האימורים הנקטרים על המזבח, וכן את החזה והשוק הנאכלים על ידי הכוהנים. לכן במקרה זה כולם מסכימים כי הטלה האחד עשר אינה קדוש. ישנה מחלוקת לגבי הבהמה התשיעית: רב פפי בשם רבא סובר כי אין כאן ''הפסד ממשי'', שהרי הבעלים יוכלו לאכול את הבהמה לאחר שיפול בה מום, ולכן ''קדושת תשיעי'' חלה, ויש לחכות עד שיפול בה מום. לעומתו, סובר רב פפא, כי גם ''הפסד מועט'' כזה, שהבעלים חייבים לחכות עד שיפול בו מום, ולא לאכול מיד את הבהמה, גם זה נקרא הפסד. רש''י בפירושו הקצר והקולע מוסיף עוד ארבע מילים: ועוד, שאסור לגוזזה ולעבוד בה – וזה עוד הפסד לבעלים, שהרי גם אם מותר לאכול את הבהמה לאחר שיפול בה מום, עדיין אסור לעבוד בה, ואסור לגזוז את שערה. 
ומכיוון ש''השליח נשלח לתקן ולא לעוות'', הרי גם על התשיעי לא חלה קדושה, והבעלים יכול לאכול אותה מיד, מבלי לחכות שיפול בה מום. 
ומאי שנא מהא דתנן: האומר לשלוחו צא ותרום - תורם כדעת בעל הבית. אם אינו יודע דעתו של בעל הבית - תורם בבינונית אחד מחמישים, פיחת עשרה או הוסיף עשרה - תרומתו תרומה.
מקשה הגמרא ממשנה במסכת תרומות (ד', ד') שם למדנו על הלכות שליחות בתרומה. אם שליח להפרשת תרומה גדולה, נשלח מבלי שנאמר לו מפורשות כמה להפריש. אנו מכירים כי ישנם שלש אפשרויות להפריש: עין בינונית – אחד מחמישים (2%). עין טובה – אחד מארבעים (2.5%) ועין רעה – אחד משישים (16.6%). 
אם השליח יודע מהי דרכו של בעל הבית, עליו להפריש באותה דרך. אם אינו יודע יפריש כמידה בינונית. אם לא ידע ובכל אופן הפריש אחד משישים, או אחד מארבעים – התרומה חלה. אנו רואים כי גם אם בעל הבית מפריש אחד מחמישים או אחד משישים, והשליח הפריש בטעות אחד מארבעים, שזהו כמובן הפסד לבעלים, למרות זאת אנו פוסקים כי התרומה חלה. וזה לכאורה בניגוד לפסיקה של רב פפא, שאם יש אפילו הפסד מועט – שליחות בטלה ולא חלה. 
אמרי, התם - כיון דאיכא דתרים בעין יפה ואיכא דתרים בעין רעה, אמר: להכי אמדתיך, הכא - טעותא היא, אמר: לא איבעי לך למיטעי:
מתרצת הגמרא, ובכך מסיימת את המסכת, כי יש הבדל בין הטעויות. בתרומה גדולה – ניתן לומר כי אין זו טעות של השליח, והוא סבר והעריך שכך דרכו של בעל השדה להפריש בעין יפה, ולכן אנו לא פוסלים את ההפרשה. 
לעומת זאת, במעשר בהמה, בוודאי הייתה זאת טעות של השליח – הוא קרא לטלה התשיעי – עשירי, ובכך החיל קדושה על טלה זה בטעות גמורה. לכן, פוסק רב פפא במקרה זה, כי השליחות לא חלה ואין הטלה קדוש כלל וכלל. 
 

מהו המסר

הפעם נתמקד על האבחנה שבין טעות לאומד לקראת סיומה של המסכת. אם השליח אמד את דרכו של בעל הבית באופן אחד, למרות שדרכו של בעל הבית הייתה שונה מאומד זה – אנו לא מגדירים זאת כטעות, אלא כ''קיום דבר השליחות'' (ריטב''א), ולכן השליחות חלה. לעומת המקרה בו השליח ממש טעה, ועשה מה שאינו צריך לעשות, כאשר אמר על הבהמה התשיעית כי היא העשירית, שם אנו מפקיעים את מעשה השליחות.
אנו למדים מכך כיצד להתייחס לטעויות של אנשים (או שליחים). אם יש איזה שהיא אפשרות להסביר את מעשה השליח, ולא להגדירו כטעות, הרי אנו נלך בדרך זו. אמנם הגדרה זו גורמת להפסד של בעל הבית, אך במקרה זה אנו גם ''מאשימים'' את בעל הבית בכך שלא הגדיר לשליח בדיוק מה לעשות, ולכן אין אנו פוסלים את מעשה השליחות.
נלמד מכאן להשתדל להתייחס כך גם לטעויות של אנשים בסביבתנו, או במשפחתנו. לא למהר ולהאשים את הטועה.
לא להתרגז ולכעוס מיד לאחר ביצוע הטעות. יש לבחון ולבדוק, מה מקור וסיבת הטעות, והאם ''ניתן לתת הסבר הגיוני'' לטעות, וממילא להתייחס בסלחנות ובהבנה לאותה טעות.
אולי זו גם הסיבה שהמסכת מסיימת בסוגיא ''שלכאורה לא מתאימה לסיום''. "סיום במילה טעות אינו נשמע טוב''.
אך מכיוון שלמדנו ע''י אבחנה זו כיצד להתמודד עם ''סוגית הטעות'', ובאילו מקרים לנסות להסביר ולפרגן לטועה, הרי שמסר זה ראוי, ונכון לסיים בו את המסכת.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]