להתרחק מן הכיעור / רפי זברגר

בכורות מט ע''ב - נא ע''א

הקדמה

לאחר שלמדנו במשניות הקודמות מתי מביאים חמשה סלעים לפדיון הבן ובאילו מקרים אין מביאים, דנה המשנה האחרונה בדף מ''ט מהם חמשת השקלים: 
חמש סלעים של בן - במנה צורי.
את חמשת הסלעים של פדיון הבן מונים (זו כוונת המילה מנה במשנה זו, בניגוד למקומות אחרים, שם הכוונה למאה זוז), במטבעות של צורי העשויות מכסף טהור. בניגוד ל''מטבע מדינה'' אשר שוויו שמינית ממטבע צורי, כיוון שיש בו רק שמינית כסף טהור. הגמרא מביאה מספר הסברים לשאלה מהו ערכו של המטבע בזמנם. 
שלשים של עבד, חמשים של אונס ושל מפתה, ומאה של מוציא שם רע - כולם בשקל הקדש, במנה צורי.
המשנה ממשיכה בתיאור מספר קנסות בתורה:
1. שלשים שקל אשר חייב לשלם בעל שור מועד אשר נגח עבד כנעני.
2. אדם האונס או מפתה נערה בתולה חייב לשלם חמישים שקלים.
3. אדם המתחתן עם נערה בתולה, ומוציא עליה שם רע שלא היו לה בתולים, חייב גם קנס (וגם מלקות) בשווי של מאה שקלים
כל הקנסות הללו ניתנים ב''שקל הקודש'' השווה עשרים מעה, וחייב לתת אותם במטבע של כסף צורי (כסף טהור כמוסבר לעיל).
וכולן נפדין בכסף ובשווה כסף, חוץ משקלים.
הגמרא מסבירה את כוונת קטע זה כי ניתן לפדות את כל מה שהוא ''בר פדיון'' כמו פדיון הבן, מעשר שני ונכסי הקדש, אותם אפשר לפדות ולתת גם שווה כסף במקום כסף. אך מוציאה מכלל זה את ''מחצית השקל'' אשר חובה לתת מידי שנה. ''מצוות שקלים'' חובה לתת דווקא בכסף ולא בשווה כסף. 
 

הנושא

למדנו (נ:) את כללו של רב יהודה בשם רב אסי
כל כסף האמור בתורה סתם - כסף צורי, ושל דבריהם - כסף מדינה.
כאשר התורה מזכירה תשלום של כסף, חייבים לתת במטבע של כסף צורי (כסף טהור כדלעיל), וכשחכמים מחייבים לשלם בכסף, הכוונה ל"כסף מדינה" אשר שוויו שמינית מכסף צורי (כסף מעורב).
הגמרא מקשה על כלל זה של רב אסי ארבע קושיות ממקומות אחרים אשר כתוב בהם ''כסף'' ובכל אופן ערכם שונה ממטבע של צורי. את שלוש הקושיות הראשונות תרצה הגמרא, אך את הרביעית לא תרצה, ולכן משנה הגמרא את לשון המימרא של רב אסי:
אלא אי איתמר הכי איתמר, אמר רב יהודה אמר רב אסי: כל כסף קצוב האמור בתורה - כסף צורי, ושל דבריהם - כסף מדינה.
עתה אנו מוסיפים בדברי רב חסדא את המילה כסף קצוב האמור בתורה. כלומר, רק מקומות שהתורה קבעה במפורש את הסכום הקצוב שיש לשלם, רק למקרים אלו מתכוון רב אסי, כי הכוונה לכסף צורי. (וכל הקושיות שהוקשו לעיל, עוסקות בנושאים שהתורה איננה קוצבת את הסכום!)
מאי קמשמע לן, תנינא: חמש סלעים של בן וכו'?
מקשה הגמרא גם על העמדה זו בדברי רב חסדא, שהרי דין זה של רב חסדא למדנו במשנתנו. שיש לשלם במנה צורי!
ושל דבריהם כסף מדינה איצטריכא ליה.
עונה הגמרא, כי באמת חלקו הראשון של רב חסדא אינו מחדש מאומה, שהרי למדנו זאת במשנתנו. אך חלקו השני של דבריו מחדשים כי בקנסות של חכמים אין לשלם כסף צורי, ומספיק לשלם כסף מדינה.
דתנן: התוקע לחבירו נותן לו סלע. ולא תימא סלע - ארבע זוזי, אלא: פלגא דזוזא. דקרי אינשי סלע - פלגא דזוזא.
מביאה הגמרא דוגמא ממשנה במסכת בבא קמא (צ.) שם למדנו כי המכה באוזנו של חברו (יש אומרים כי הכוונה מכניס חפץ לתוך האוזן), ובכך הוא מביישו בפני אחרים, חייב לשלם סלע. וכוונת המשנה לסלע מדינה שהיא שמינית של סלע צורי. (חצי זוז במקום ארבעה זוזים). ובגלל שרב חסדא חדש את חידושו בדברי חכמים, הביא גם את הדין של כסף בתורה, לשם השוואה, למרות שבכך אין שום חידוש.
חנן בישא תקע ליה לההוא גברא, אתא לקמיה דרב הונא, אמר ליה: הב ליה פלגא דזוזא.
הגמרא מספרת סיפור המעיד על קיום הדין של משנה זו במסכת בבא קמא. ''אדם רע'' בשם חנן, תקע באוזנו של חברו וביישו, פסק רב הונא כי חייב לשלם לו חצי זוז (כאמור לעיל, לפי כסף מדינה).
(הות איכא) זוזא מאכא בהדיה דלא נפיק, תקע ליה אחרינא ויהביה ניהליה.
לחנן לא היה חצי זוז אלא רק זוז שלם ''מעוך'' (הצורה שלו נמעכה). בזוז זה לא היה ניתן "לשלם בשוק'', אך לשלם בו את דמי נזק מותר). מכיוון שזה היה כל כספו, ולא רצה לשלם לו יותר ממה שפסקו לו לשלם, ... תקע חנן שוב באוזנו של אותו בן אדם, ובכך גרם לחיוב עצמי של זוז, ואז נתן לו את המטבע.
 

מהו המסר

הפעם נתמקד ברשעותו של אותו חנן. כמה רוע צריך להיות לבן אדם כדי לעשות את המעשה שעשה. היה ''חבל לו'' לשלם לניזק יותר כסף ממה שהיה מחויב, לכן ''דאג'' שהתשלום יהיה בדיוק כמו שצריך, ובשביל זה לא היה אכפת לו לחזור על מעשהו הנפשע, ולבייש שוב את זולתו.
אכן, יש אנשים רעים בעולם. אנו נשתדל ללמוד מן הרע, כמה טוב צריך להיות. יש להתרחק מן הרוע. לא לבייש את הזולת, ואם חס וחלילה קורה כדבר הזה, יש למהר ולפצות אותו בסכום זה או אחר, גם אם צריך לתת לו יותר מכפי שנפסק למעשה. העיקר ''לשנות כיוון'' ולהתרחק מן הכיעור כמטחווי קשת.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]