הארת פנים / רפי זברגר

בכורות מו ע''ב

הקדמה

היום אנו מתחילים פרק שמיני העוסק בבכור אדם. יש שתי נפקויות לגבי בכור אדם: חיוב בפדיון בכורות, והזכות לקבל ירושה כפולה ביחס לשאר אחיו (למשל: אם יש ארבעה בנים, הרי הבכור מקבל שתי חמישיות מהנכסים, ושאר שלושת האחים מקבלים כל אחד חמישית מהנכסים). 
הפסוקים לגבי בכור ירושה כתובים בפרשת כי תצא (דברים, כ''א, ט"ז-י''ז): וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר; כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה.
הפסוקים העוסקים בדין פדיון בכור כתובים במספר מקומות בתורה, נציין אחד מהם (שמות, י''ג, ב'): קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא. 
לכל דין יש את המאפיינים שלו. בכור נחלה תלוי בבכור של האבא (רֵאשִׁית אֹנוֹ) ולא של האמא, וכן צריך שיהיה ''לב אביו דווה עליו'' – מי שאביו מצטער על מיתתו. לעומת זאת, בכור פדיון תלוי בפטר רחם ( פֶּטֶר כָּל רֶחֶם) היוצא ראשון מרחמה של האמא. המשנה מפרטת את כל הצירופים לשני הדינים הללו:
יש בכור לנחלה ואינו בכור לכהן, בכור לכהן ואינו בכור לנחלה, בכור לנחלה ולכהן, ויש שאינו בכור לא לנחלה ולא לכהן.
בדרך כלל, בכור לפדיון הוא גם בכור לנחלה. אך יש מקרים בהם הבכור הוא רק לנחלה ולא לפדיון, או הפוך: לפדיון ולא לנחלה, ויש אף מקרים שבהם לבכור אין דין נחלה ואין דין בכור. משנתנו מפרטת ומדגימה את שני הצירופים הראשונים (בכור לנחלה ולא לכהן, ובכור לכהן ולא לנחלה). 
 

הנושא

אמר שמואל: אין הראש פוטר בנפלים, מאי טעמא? (בראשית ז' כ''ב): כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ. כל היכא דנשמת רוח חיים באפיו הוא דחשיב רישיה, אידך - לא חשיב רישיה.
שמואל פותח את גמרתנו בפסיקה הקובעת כי יציאת נֵפֶל מרחמה של אשה, אינה נחשבת כ''פטר רחם'', ולכן הוולד שייוולד לאחר מכן מאותה אישה, הוא ייקרא ''פטר רחם''. שמואל למד זאת מפסוק המתאר את שאירע במבול, ומדבר על כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו, ולכן מי שאין נשמה באפו, אינו נחשב ''ראש'', ולכן אינו מוגדר כ''פטר רחם''.
תנן: הבא אחר נפלים שיצא ראשו חי, ובן תשעה שיצא ראשו מת. קתני מיהא ראשו.
מיד מקשה הגמרא על שמואל, מתוך שני הדינים הראשונים של משנתנו. במשנה נפסק כי אם ישנם תאומים, ואחד מהם היה נֵפֶל אשר ראשו יצא ראשון מרחם אמו, הרי שהתאום השני כבר אינו נחשב כ''פטר רחם''. דין זה סותר את פסיקתו של שמואל, אשר קבע כי נפל אינו "פוטר". 
מאי ראשו? רובו.
מתרץ שמואל כי המשנה מתכוונת שיצא ראשו ורובו של הנפל, ולא רק הראש, ובמקרה כזה, הנפל נחשב כפטר רחם. אבל באמת, טוען שמואל, ראש בלבד, אינו פוטר את הנפל. 
וליתני רובו!
שואלת הגמרא, אם אמנם זו כוונת המשנה, מדוע לא נקטה במפורש בלשון רוב הנפל?
בדין הוא דאיבעי ליה למיתני רובו, ואיידי דקא בעי למיתני סיפא: בן תשעה שיצא ראשו מת, טעמא דראשו מת, הא ראשו חי - הבא אחריו בכור לנחלה נמי לא הוי, תנא רישא נמי ראשו.
עונה הגמרא, כי באמת המשנה הייתה אמורה לכתוב ברישא, כי יצא רובו של הנפל, אך בגלל ה''סיפא'' - המקרה השני של המשנה, נקטה המשנה גם ברישא לשון ראשו, ולא רובו וראשו. בסיפא למדנו על עובר לאחר תשעה חודשים, אשר כבר אינו מוגדר כנפל, אם ראשו יצא ראשון, כשהוא מת כבר, הרי גם זה נקרא ''פטר רחם''. במקרה זה ביקשה המשנה להדגיש כי דווקא כאשר יצא ראש הוולד בן תשעת החודשים מת, אז אינו מוגדר לנחלה (אלא רק פטר רחם), אבל אם ראש הוולד יצא חי, הרי הוא גם מוגדר להיות בכור לנחלה.
ומאי קא משמע לן? דכיון דמפיק ליה רישיה הוה לידה? תנינא: הוציא ראשו אע"פ שהחזירו - הרי זה כילוד.
מקשה הגמרא: אם אמנם למדנו את הדין ברישא, בעקבות בסיפא, והסיפא מלמדת אותנו כי ראשו של עובר חי בן תשעה חודשים, נחשב כיילוד, ומוגדר כ''פטר רחם''. הרי גם דין זה של הסיפא, למדנו כבר במסכת חולין (ס''ח.)אשר קבעה כי אם ראש עובר חי יצא, אפילו אם חזר למעי אמו - אינו ניתר בשחיטת האם (עובר בהיותו ברחם אמו ניתר בשחיטתה), אלא חייב להישחט בנפרד. 
וכי תימא אשמועינן בהמה, וקמ"ל באדם, דאדם מבהמה לא יליף - דלית לה פרוזדור, בהמה מאדם לא ילפא - משום דחשיב פרצוף פנים דידיה.
שואלת הגמרא, אולי יש צורך גם במשנה שלנו העוסקת באדם (כהן), וגם במשנה במסכת חולין העוסקת בבהמה. כיוון שאין אפשרות ללמוד אחד מן השני. אדם לא יכול ללמוד מבהמה, כיוון שברחמה של אשה ישנו ''פרוזדור'' בין רחם האשה למקום יציאת הוולד, מה שאין כן בבהמה, ולכן אולי בגלל זה יציאת ראש בהמה נחשב כלידה, מה שאין כן אצל אשה, שיציאת ראש עדיין לא מעידה על לידה שלימה (בגלל שחלק מן העובר ''שוהה'' בפרוזדור). וכן, בהמה לא יכולה ללמוד מאדם, שהרי ייתכן כי רק באדם שיצא ראשו ומתגלה פרצופו המהווה חלק חשוב ומשמעותי של האדם, ולכן תיחשב לידה, לעומת בהמה, שאין משמעות גדולה לפרצופה, לידת הראש לא תיחשב ללידה. לכן נכתבו שתי המשניות. 
הא נמי תנינא: יצא כדרכו, משיצא רוב ראשו. ואיזהו רוב ראשו? משתצא פדחתו.
דוחה הגמרא אם אפשרות זו, שהרי ישנה משנה נוספת במסכת נדה, העוסקת גם באדם, כמו אצלנו, וגם שם נכתב כבר כי יצאת הראש מהווה לידה. ומשכך, חוזרת הקושיא על שמואל, מדין הרישא של משנתנו. 
תיובתא דשמואל תיובתא.
מסיימת הגמרא וקובעת כי אמנם משנתנו קשה לשיטת שמואל, ונשארת בתיובתא. 
 

מהו המסר

למדנו היום כי צורת פנים של אדם ''חשובה'' מאוד, ואנשים ניכרים זה מזה על פי פניהם. וכן למדנו כי נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו, כלומר חיות של אדם נקבעת לפי רוח באפו, אשר גם הוא מהווה חלק מן הפרצוף המייחד את האדם.
כמו כן למדנו במדרש על ספר בראשית, על "קלסתר פניו של יצחק" אשר היה דומה לקלסתר פניו של אביו אברהם, ובכך דחו את ''ליצני הדור'' אשר טענו כי יצחק לא נולד מאברהם. כלומר, יש משהו ייחודי ומשמעותי בפרצוף של אדם ובקלסתר פניו.
פניו של אדם מביעות את פנימיותו לטוב ולמוטב. נתייחס אל הטוב הנובע מזיו פניו של אדם, מתוך דברי ר' נחמן:
אי אפשר להגיע לשלום אלא ע"י הארת פנים. ואותה הארת פנים היו פנימיותו של האדם מאירה את פניו ללא מסכים – ללא מנגנוני הגנה שונים – במפגש עם המציאות. מדובר באדם שמחובר לעצמו ולנשמתו באופן כנה במישור הרוחני והפיזי. הארת הפנים מנכיחה על פניו של אדם את השתקפות ההתרחשות הרוחנית שלו. מפגש עם אדם שפניו מאירות מותיר רושם של משהו שהוא מעבר לרובד הפשוט. הפנים מצביעות על כך שיש כאן משהו אחר; מימד של עומק ושל סוד ופלא. אמנם, לרובנו יש 'מסכים', מנגנוני הגנה, בפנים שלנו ולכן קשה להבחין באור הזה. אך אפשר לחוש ולראות זאת ברגעים של כנות או שמחה גדולה כמו למשל בפניהם של חתן וכלה תחת חופתם.
נשתדל להאיר פנינו, ללא מסכות ומנגנוני הגנה , אלא מתוך פנימיות אמיתית וטובה, מתוך שמחה גדולה כפניהם של חתן וכלה ביום חתונתם.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]