תוכחה מועילה / רפי זברגר

בכורות מג ע''א

הקדמה

אנו מתחילים ללמוד פרק שביעי, העוסק במומים של כוהנים המפורטים בפרשת אמר בספר ויקרא. 
נלמד את המשנה השנייה מתוך שלוש המשניות בדף, אשר דנה במום של גבן הכתוב בספר ויקרא (כ''א, כ'): אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ. שלוש דעות ביחס למום זה:
אין לו גבינין או אין לו אלא גבין אחד - זהו גבן האמור בתורה.
לפי תנא קמא חייב שיחסר בגבות עיניו של הכהן כדי להגדירו כבעל מום גִבֵּן. או שאין לו גבות כלל, או שנשארה לו רק גבה אחת. לפי דעתו המילה בְּעֵינוֹ בפסוק, מתייחסת לא רק ל-תְּבַלֻּל אלא גם לגִבֵּן ולדַק . 
רבי דוסא אומר: שגבינין שוכבין.
רבי דוסא מסכים עקרונית עם תנא קמא שהמילה בְּעֵינוֹ מתייחסת גם למום של גִבֵּן, אלא שהוא מסביר אחרת את המום, וטוען כי מדובר על ''גבות עבות'' השוכבות על העיניים ומכסות אותן. אם הן מכוסות - יש לו מום זה, ואם אינן מכוסות – אין לו את המום. גם אם היו לו ''גבות עבות'' שכיסו את עיניו והוא חתכם, הרי באותה שעה שגבותיו אינן מכסות את העיניים, אין הכהן מוגדר כבעל מום. 
רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: שיש לו שני גבין ושתי שדראות:
רבי חנינא חולק על שני התנאים לעיל, וסובר כי המילה בְּעֵינוֹ אינו מתייחס למום של גִבֵּן ושורש המילה אינו מלשון גבות, אלא מלשון גב, והכוונה למה שאנו מכנים היום גיבנת. רבי חנינא פוסק כי גִבֵּן הוא כהן שיש לו שני גבים או שתי שדראות (חוט שדרה). 
 

הנושא

מקשה הגמרא על דברי תנא קמא: 
וגבן דאין לו משמע? ורמינהו: גבן שיש לו גבינין הרבה, אין לו גבינין, או אין לו אלא גבין אחד מנין? תלמוד לומר: אוֹ גִבֵּן .
שואלת הגמרא, לפי תנא קמא משמעות גִבֵּן היא גם כשאין לו בכלל גבות, וזה סותר ברייתא אחרת הדנה במומים של כוהנים. שם למדנו כי גִבֵּן משמע שיש לו הרבה גבות, ומן המלה אוֹ גִבֵּן למדנו כי גם כשיש לו גבה אחת או אין לו בכלל גבות, מוגדר כבעל מום ונפסל הכהן מעבודתו. אם כן למדנו כי המילהֹ גִבֵּן לבדה משמעה שיש לו הרבה גבות, ולא כפי שלמדנו במשנה. 
אמר רבא: זהו מדרש אוֹ גִבֵּן :
רבא עונה כי זוהי משמעות הלימוד גם במשנה. ההלכה נלמדת מצמד המילים אוֹ גִבֵּן ולא רק מן המלה גִבֵּן.
עתה דנה הגמרא על דברי רבי חנינא במשנה, המייחס את מוםֹ גִבֵּן למומים בגב.
למימרא דחיי. והא איתמר: המפלת בריה שיש לה שני גבין ושתי שדראות. ואמר רב: באשה - אינו וולד, בבהמה - אסור באכילה.
מפסקו של רבי חנינא עולה כי אדם יכול לחיות עם שני גבים, או שתי חוט שידרה. הנחה זו סותרת את דברי רב כי אשה המפילה וולד כזה (עם שני גבים או שני שדראות) לא מטמאת, כיוון שעובר כזה לא יחיה ולכן אינו נחשב כוולד, ואינו מטמא (לא טומאת זכר במשך שבעה ימים, ולא טומאת נקבה במשך ארבעה עשר יום). וכן גם אין לשחוט וולד בהמה בעל שני גבים או שתי שדראות, כיוון שאין הוא ממשיך לחיות. 
כבר רמא ניהליה רב שימי בר חייא לרב, ואמר ליה: שימי את, אלא בששדרתו עקומה:
משיבה הגמרא כי רב שימי, נכדו של רב (בן של ר' חייא) הקשה קושיא דומה לסבו רב. תשובת רב הסבא הייתה: האם אתה הוא שימי, החכם הגדול? היית אמור להבין כי המשנה לא ממש מדברת על כהן עם שני גבים, אלא כהן הנראה כמו בעל שני גבים, ולכן הוא ''בר חיים'' (יכול לחיות). והתנא של משנתנו מסכים לכך כי אין בריה יכולה לחיות עם שני גבים או שתי שדראות, לא בן אדם ולא בהמה. 
 

מהו המסר

הפעם נתייחס לפנייתו של רב לנכדו, רב שימי. תשובה כזאת של סבא, לכאורה ''תוקפת'' את הנכד ''בשאלה חזקה'', האם אתה הוא שימי ''החכם'' אשר שואל כזאת שאלה? הכיצד אינך מבין, כי המשנה אינה כפשטה, ומתכוונת בעצם למום הנראה כמו שני גבים, אבל לא באמת שני גבים. מצד שני ניתן לומר, כי סבא, כאשר הוא מדבר לנכדו, לפעמים מבקש להעמידו על טעותו, ועושה זאת באופן קשה מעט, על מנת ''לנענע'' את נכדו, שיפתח את עיניו, ויחשוב מחוץ לקופסא, וישים לב כך שלא תמיד המשנה מתכוונת לפשט המילים. מילים קשות, אך חדות כתער.
יש להניח, כי ר' שימי, נכדו של רב הכיר וידע בגדולת סבו. ידע כי הוא עומד לפני אחד מגדולי החכמים באותה תקופה, ולכן ''קיבל'' את התוכחה ברוח טובה, והסיק ממנה על לימודו העתידי. למדנו במסכת ערכין (טז:) על קשיי מצוות תוכחה:
אמר רבי טרפון: תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו: טול קיסם מבין שיניך, אמר לו: טול קורה מבין עיניך, אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח.
רבי טרפון תמה אם יש אדם שיודע לקבל תוכחה, ורבי אלעזר תמה אם יש אדם היודע להוכיח.
נראה כי רב ''ידע להוכיח" ולגעת בנקודה הכואבת של נכדו, ובכך לשנות את דרכי לימודו בעתיד, ורב שימי כנראה ''ידע לקבל תוכחה'', כך שככל הנראה הפנים את המסר.
כפי שציטטנו, תוכחה אינה פשוטה כלל ועיקר. נשתדל ללמוד משני חכמים אלו, גם להוכיח "נכון ומדויק", ועוד יותר, "לקבל בטוב" את התוכחה ולהשתדל להפנים את המסר שלה.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]