הפעלת שיקול דעת / רפי זברגר

בכורות לה ע''א

הקדמה

נתמקד במשנה הראשונה מתוך השלש משניות בדף שלנו: 
מעשה בזכר של רחלים זקן, ושערו מדולדל, וראהו קסטור אחד ואמר: מה טיבו של זה?
המעשה המתואר במשנה אירע לאחר שנחרב בית המקדש השני. ממונה מטעם המלך (קסטור) ראה איל זכר, אשר היה מלא בשער הראש והזקן. שאל אותו ממונה לפשר העניין, ותמה מדוע לא גוזזים את שערו במשך תקופה ארוכה?
אמרו לו: בכור הוא, ואינו נשחט אלא אם כן היה בו מום.
ענו לו, כי האיל הינו בכור, ואין לשחוט אותו ואין לגזוז שערו כל עוד לא נפל בו מום.
נטל פיגום וצרם אזנו, ובא מעשה לפני חכמים - והתירו.
שמע אותו קסטור את התשובה והחליט לעשות מעשה מתוך צחוק וגיחוך על העניין. לקח רומח וקצץ את אוזנו של האיל, ובכך בעצם הטיל בו מום. מכיוון שלא הייתה כוונתו להתיר את הבהמה (מכיוון שכנראה הבין מהתשובה, כי רק אם נפל המום מאליו מתירים את הבהמה, ולא שיטילו מום בכוונה תחילה), אלא רק לגחך על היהודים, התירו חכמים לשחוט וליהנות מאותה בהמה. 
ואחר שהתירו, הלך וצירם באזני בכורות אחרים - ואסרו.
ולאחר שראה כי חכמים התירו את הבהמה הראשונה, חזר ועשה מעשה דומה בבהמות בכורות נוספות, אך עתה זה היה מתוך כוונה להתירם. וכיוון שכך, אסרו חכמים את הבהמות, בגלל שבמקרים אלו הטילו מום בכוונה תחילה. 
פעם אחת היו תינוקות משחקין בשדה, וקשרו זנבי טלאים זה בזה, ונפסקה זנבו של אחד מהם והרי הוא בכור. ובא מעשה לפני חכמים והתירו
מקרה שני דומה לראשון. ילדים שיחקו בזנבותיהם של טלאים ואחד מהם היה בכור. אם תוך כדי המשחק ניטל זנבו של הבכור, הרי מכיוון שלא נעשתה הפעולה מתוך כוונה להטיל מום, התירו חכמים את הבכור. 
ראו שהתירו, הלכו וקשרו זנבות בכורות אחרים – ואסרו.
כשראו הילדים כי ''מעשיהם מועיל'', עשו זאת בכוונה תחילה בטלאים של בכורות אחרים. כאן חכמים לא התירו, כיוון שהמעשה נעשה בכוונה תחילה. 
זה הכלל כל שהוא לדעתו אסור שלא לדעתו מותר.
המשנה מסיימת בכלל הנלמד משתי דוגמאות אלו של המשנה, וקובעת כי אם מטיל מום כדי להתיר את הבהמה הבכורה, הרי זה אסור, אך אם אין דעתו להתירה – ניתרת הבהמה בהטלת מום זו. 
 

הנושא

הגמרא דנה בטיב הבנת הקסטור את התשובה שקיבל מהיהודי:
אמר רב חסדא אמר רב קטינא: לא שנו אלא דאמר ליה: אלא אם כן היה בו מום, אבל אם אמר ליה: אם נעשה בו מום - כמאן דאמר ליה זיל עביד ביה מומא דמי.
רב חסדא בשם רב קטינא מסייג את דין המשנה ברישא ואומר, כי חכמים התירו את הבהמה לאחר הטלת המום ע''י הקסטור רק בגלל שלשון התשובה הייתה בכור הוא ואינו נשחט אלא אם כן היה בו מום, אך אם התשובה היית ניתנת בלשון אחר כמו בכור הוא ואינו נשחט אלא אם כן נעשה בו מום, אזי חכמים לא היו מתירים, שכן לשון זו משמעותה כמו הזמנה לביצוע המשימה, וכאילו שאמרו לאותו קסטור: אתה מוזמן להטיל בו מום אם אתה מעוניין בכך. אם הייתה "הזמנה" כנראה הקסטור היה מבצע את הפעולה בכוונה תחילה להתיר, ובמקרה כזה חכמים אינם מתירים. 
אמר רבא: מכדי ממילא הוא, מה לי היה מה לי נעשה, אלא: נעשה נמי ממילא הוא ולא שנא.
רבא לא חולק עקרונית על רב קטינא, ומסכים שאם יטיל מום בכוונה תחילה להתיר – אינו מתיר. אלא הוא סובר, כי גם אם ינקוט בלשון של בכור הוא ואינו נשחט אלא אם כן נעשה בו מום, אין הקסטור מבין שהוא יכול להתיר את הבכור, ואינו עושה זאת (בפעם הראשונה) אלא רק משום צחוק וגיחוך. 
 

מהו המסר

נלמד את המסר היום מתוך התנהגותו של אותו קסטור. הוא ראה את הבהמה מלאת שער בגופו ובראשו, ולא הבין את פשר העניין. הוא היה יכול להתייחס אל הנושא בזלזול ובבוז, כיוון שזהו באמת דבר תמוה ולא מובן. הוא לא נהג כך אלא פשוט שאל והתעניין לפשר הדבר. הוא לא נתן לרגשות שלו לעבוד, אלא ניסה להבין בשכלו ''מה קורה פה''.
הוא קיבל תשובה, והגמרא אף דנה ומנסה להבין מה משמעות התשובה, כיצד היא התקבלה, ובאיזה אופן הובנה ע''י הקסדור. רק לאחר ששמע את התשובה עשה מה שעשה.
למרות שאנו יודעים כי ''תורה בגויים אל תאמין'' (אין מה ללמוד מהבנת תורתם של הגויים) אך בכל אופן ''חכמה בגויים תאמין'' – ניתן ואף רצוי ללמוד מן הגויים חכמה. אם עושים דבר מה בחכמה, בתבונה ובדעת – יש ללמוד ממעשיהם.
אם כן, אנו לומדים ממעשיו של אותו קסטור לא להתלהם. לא להחליט החלטות של רגע לפי הרגשות הצפות ועולות לנו חדשות לבקרים. להמתין מעט. לנסות לשאול, לחקור ולהבין, ורק לאחר מכן להחליט החלטות מעשיות ולבצע פעולות בפועל.
אנו לא מדכאים את הרגש, אלא לא מאפשרים לעצמנו להחליט החלטות אך ורק לפי הרגש. אלא: שומעים, קולטים, חושבים ומבינים, וכשכל הנתונים בידינו ניתן להפעיל שיקול דעת ולפעול.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]