מטרות נלוות / רפי זברגר

בכורות כא ע''ב

הקדמה

המשנה בסוף דף כ''א המשיכה לדון בדיני נפָלים לעניין בכור בהמה:
רבי אליעזר בן יעקב אומר: בהמה גסה ששפעה חררת דם - הרי זו תקבר, ופטורה מן הבכורה:
רבי אליעזר פוסק כי אם "נַפל'' מבהמה גסה (פרה, חמור ועוד) שלא ביכרה עדיין, חתיכת דם גדולה כמו ''חררה'' (עוגה הנאפית על גבי גחלים), הרי שהחררה הכילה ולד, ולכן:
1. יש לקבור אותה כדין כל בכור שמת האסור בהנאה. 
2. פטורה מן הבכורה, שהרי זהו ולד הבכור שהיה בתוך החררה.
 

הנושא

תני רבי חייא: אינה מטמאה לא במגע ולא במשא.
רבי חייא בתחילת הגמרא מוסיף ופוסק כי למרות שאותה חררה מכילה ולד מת, אשר דינו כנבלה אין היא מטמאה לא במגע ולא במשא, למרות שנבלה מטמאת אדם, כלים הנוגעים בה, וכן אדם הנושא אותה. מיד הגמרא תידון בכך:
ומאחר דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא - אמאי תקבר?
לפי דינו של רבי חייא, הגמרא מקשה מדין המשנה. אם הולד המת בתוך החררה אינו מטמא כדברי רבי חייא, מדוע פסקה המשנה כי יש לקוברו?
כדי לפרסמה שנפטרה מן הבכורה.
עונה הגמרא, כי באמת לא היה צריך לקוברו, אלא משום הדין השני של המשנה, המלמד אותנו כי חררה זו פוטרת מן הבכורה, קובעת המשנה גם את הדין הראשון שיש לקוברה. כל זאת , כדי שאנשים יבינו כי זו חררה המכילה ולד המהווה בכור לבהמה. 
למימרא דולד מעליא הוא, ואמאי אין מטמא לא במגע ולא במשא?
ממשיכה הגמרא ושואלת שאלה בכיוון שונה, מן המשנה על דינו של רבי חייא. אם באמת כפי שלמדנו במשנה, כי מחשיבים את הוולד כ''בן קיימא'' ונחשב לבכור, מדוע באמת אמר רבי חייא שאינו מטמא במגע ובמשא? הרי יש להחשיב את הוולד כנבלה אשר מטמאה כנכתב לעיל.
אמר רבי יוחנן: משום ביטול ברוב נגעו בה.
עונה רבי יוחנן כי בתערובת של טומאה וטהרה, הטומאה בטלה ברוב של הדברים הטהורים. (בניגוד למאכלים אסורים אשר צריך להיות שישים של היתר כנגד האיסור). ומכיוון שבחררה יש כמות דם הגדולה מגודל הולד, הרי שהוולד הבכור הטמון בתורה מתבטל, ואין החררה מטמאה במגע ובמשא. 
 

מהו המסר

בתשובה לשאלה הראשונה על דברי רבי חייא למדנו, כי למרות שבאופן עקרוני לא היה צריך לקבור את החררה, הרי שאנו קוברים אותה כדי לפרסמה שנפטרה מן הבכורה. כלומר, אנו עושים לכאורה ''פעולה מיותרת'' של קבורת החררה, אך ורק כדי להשיג מטרה אחרת. חשוב לנו מאוד שאנשים יתייחסו לחררה כמו ולד, עד כדי כך, שאם הבהמה טרם ביכרה, הרי שאנו מחשיבים אותו כבכור. כאמור, למען מטרה זו אנו מחייבים לבצע פעולה "שאינה נדרשת'' של קבורה, אך ורק כדי ''להקרין בפני העולם'' כי חררה זו מכילה ולד.
נלמד מכך, כי לא כל פעולה שאנו מבצעים היא באמת חיונית והכרחית, אלא לפעמים אנו עושים דברים, אך ורק למען "מטרות נלוות'' שאינן מהווים את טורף העניין, וזה ''לגמרי בסדר''.
נציג ''דוגמא חינוכית'' לעיקרון זה: אבא אשר חוזר עייף מאוד מן העבודה. אם הוא ילך לשיעור, הרי שתוך זמן קצר יירדם ולא יקשיב כלל לתוכן השיעור. לכאורה, אין הרבה טעם שילך לשיעור ולא יפיק ממנו שום תועלת. למרות זאת, ובכל אופן ''יש עניין'' גדול שימשיך ללכת לשיעור, וזאת מכמה טעמים. הראשון שבהם, היא ההתמדה. אם מדובר בשיעור קבוע, הרי שיש ערך גדול להתמיד וללכת לשיעור, למרות שלפעמים האדם נרדם ואינו ''קולט'' את התכנים של השיעור. אבל יש גם טעם חינוכי במעשה זה. כאשר הילדים שלו יראו שאביהם לא מפספס שיעור, הולך ללמוד, גם כאשר חזר הביתה ''עייף וגמור'', הרי שערך הלימוד וההתמדה יחלחל גם אצלם, וילמד אותם מהי משמעות ההתמדה והלימוד. הרי לנו דוגמא חינוכית קטנה, למעשה שלכאורה מיותר ולא הכרחי, אך למען מטרה נלווית, שלפעמים אינה פחות חשובה מהמטרה הראשונית, אנו מבצעים את אותה פעולה, בראש מורם ובנפש חפצה.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]