מתן דוגמאות לכללים / רפי זברגר

בכורות יט ע''א

הקדמה

היום נלמד את המשנה האחרונה בפרק שני, העוסקת בדין לידה קיסרית, הנקראת בלשון המשנה ''יוצא דופן''. 
 

הנושא

יוצא דופן והבא אחריו, רבי טרפון אומר: שניהם ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים, רבי עקיבא אומר: שניהן אינן בכור, הראשון מפני שאינו פטר רחם, והשני מפני שקדמו אחר:
אם נולדו שני זכרים מבהמה אחת, הראשון יצא מדופן אמו (לידה קיסרית) והבא אחריו בלידה טבעית ורגילה, באנו למחלוקת תנאים. רבי טרפון מסתפק בשני הזכרים האם הם בכורים, וכבר הכרנו בעבר את העיקרון של ''המוציא מחברו עליו הראיה'', ומכיוון שהכהן ''מבקש להוציא'' את הבכור מיד הבעלים, חובת ההוכחה עליו. ולאור הגדר רבי טרפון את שני הזכרים כ''ספק'', אין הכהן מקבל אף אחד מן הזכרים. 
מכוח ספק בכורה הם חייבים לרעות עד שיפול בהם מום, ואז ניתן לאוכלם. לעומתו, סובר רבי עקיבא כי אין ספק לגביהם, ושניהם אינם מוגדרים כבכור. 
הגמרא מיד מנסה להבין את שורש מחלוקת התנאים, ושואלת במאי קמיפלגי? ועונה:
רבי טרפון מספקא ליה "בכור לדבר אחד" אי הוי בכור אי לא הוי בכור, ורבי עקיבא פשיטא ליה "בכור לדבר אחד" לא הוי בכור:
מחלוקתם לגבי ''בכור לדבר אחד''. שהרי יש ניתן להתייחס לבכורה משני כיוונים: 
1. בכור ללידה – האם הזכר נולד ראשון לאמו או לא. 
2. בכור לרחם – האם יצא ראשון מרחם אמו באופן טבעי ונורמלי. 
רבי טרפון מסתפק, האם בכור רק לדבר אחד ולא לשני דברים נקרא בכור או לא. ולכן, יוצא דופן הוא בכור ללידה, והנולד אחריו הוא בכור לרחם. בכל אחד מהם מסתפקים האם יוצר דין בכור או לא. ולכן, פוטר רבי טרפון מלתתם לכהן (על פי הכלל של ''המוציא מחברו עליו הראיה''), אך מנגד מחייב רעיה עד שיפול בהם מום, כדי להתיר לאכילה לבעלים. אך רבי עקיבא אינו מסתפק ומחייב את שני הדברים כדי להחיל דין בכורה. לכן, ברור לו שבכור רק לאחד משני הכיוונים לעיל אינו מהווה בכור. אין פה שום ספק, ולכן אין צורך שיפול בו מום, וניתן להיאכל ע''י הבעלים. 
הגמרא מביאה ברייתא שלפי הסבר אביי מוכיחה את שיטת רבי עקיבא. הכלל הנקוט בברייתא מדבר על "כלל הצריך לפרט", ביחס לשני פסוקים העוסקים בקדושת בכור:
1. פסוק בפרשת בא (שמות י''ג, ב'): קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכורֹ, פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה - לִי הוּא
2. בפרשת ראה (דברים, ט''ו, י''ט): כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ, הַזָּכָר, תַּקְדִּישׁ לַה' אֱלֹקֶיךָ, לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ
לפי הסבר אביי, המתקבל בסופו של דבר להלכה, הפסוק השני מרבה כל זכר, והיה אפשר לומר כי גם יוצא דופן יתקדש בבכורה, לכן בא הפסוק הראשון ומפרש את הפסוק השני ואומר, כי בכור הינו רק אם יצא דרך הרחם ולא דרך הדופן. 
 

מהו המסר

הלימוד של ''כלל הצריך לפרט'' מלמד אותנו בעקיפין מסר חשוב. כשאנו מגדירים כלל, יש צורך לפרש אותם היטב ולפעמים להציג פרטים, אשר יגדירו טוב יותר את הכלל. כמו בדוגמא שלנו, המילה ''זכר'' אינה מפורשת דיה, ולכן היה אפשר לטעות ולומר כי גם ''יוצא דופן'' נכלל בכלל בכור, בא הפסוק השני ומסביר ומגדיר לנו בדיוק כי בכור חייב להיות גם ללידה וגם לרחם, ולכן יוצא דופן אינו בכור כלל וכלל.
נלמד מכאן כי גם במהלך החיים, נשתדל לפרש ולהדגים כל דבר שאנו אומרים, ולא נשאיר באוויר דברים שאינם ברורים דיים, מצב היוצר אי וודאות וספקות, אשר אנו מבקשים לברוח ממנו.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]