שיעור בתוכחה / רפי זברגר

ברכות ג ע''א 

הקדמה

המשנה הראשונה במסכת עוסקת בזמני קריאת שמע של תפילת ערבית. רבי אליעזר פסק כי ניתן לקרוא קריאת שמע "עד סוף האשמורה הראשונה" של הלילה. הגמרא מסבירה כי הלילה מחולק לשלוש משמרות, כשכל אחת מהן משתרעת על פני ארבע שעות זמניות. הגמרא מסבירה כי החידוש של המשנה, בנקיטת לשון "משמרות", במקום לומר כי מותר להתפלל עד ארבע שעות, כדי לתאר כי גם בשמים ישנן משמרות, כמתואר בדברי רב:
אמר רב יצחק בר שמואל משמיה דרב: שלוש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי ואומר: אוי לבנים, שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם.
הקב"ה כביכול ''שואג'' ומצטער על כי בגלל עוונות בני ישראל, ירדה שכינה מבית המקדש (''חורבן הבית''), ונשרף פיזית, ועם ישראל גלה מארצו. 
 

הנושא

הגמרא מצטטת ברייתא נוספת המתארת תיאור דומה לזה שלמדנו עתה, על הקורה במשמרות הלילה שבשמים:
תניא, אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל.
מסופר כי רבי יוסי, אשר חי בימי חורבן בית שני, הלך בדרכו, ומשהגיע זמן תפילה נכנס לאחת מחורבות העיר ירושלים כדי להתפלל בה. 
בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח, (והמתין לי) עד שסיימתי תפילתי.
מסופר כי אליהו הנביא הגיע לאותה חורבה, לא נכנס פנימה אלא שמר על רבי יוסי מחוץ לאותו מקום, עד שסיים רבי יוסי את תפילתו. 
לאחר שסיימתי תפילתי, אמר לי: "שלום עליך, רבי", ואמרתי לו: "שלום עליך, רבי ומורי".
לאחר סיום תפילת רבי יוסי, ברכו רבי יוסי ואליהו הנביא זה את זה "בברכות מכבדות''.
ואמר לי: "בני, מפני מה נכנסת לחורבה זו?" אמרתי לו: "להתפלל". ואמר לי: "היה לך להתפלל בדרך". ואמרתי לו: "מתיירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים". ואמר לי: "היה לך להתפלל תפילה קצרה".
הברייתא מספרת על דו שיח אשר התנהל ביניהם. כשאמר רבי יוסי כי נכנס לחורבה כדי להתפלל, ענה לו אליהו, כי היה צריך להתפלל מחוץ לחורבה על אם הדרך. ולגבי חששותיו של רבי יוסי מן הסכנה של תפילה באמצע הדרך, ענה לו אליהו, כי במקרים יוצאי דופן אלו, כאשר קיימת סכנה בדרכים, הרי שעליו להתפלל תפילת שמונה עשרה קצרה (הביננו), כפי שנלמד בעז''ה בהמשך המסכת (כ''ט.).
באותה שעה למדתי ממנו שלושה דברים: למדתי שאין נכנסין לחורבה; ולמדתי שמתפללין בדרך; ולמדתי שהמתפלל בדרך מתפלל תפילה קצרה.
רבי יוסי הסיק מתשובותיו של אליהו הנביא שלוש תובנות הלכתיות:
1. חורבה נחשבת למקום מסוכן, ולכן אין להתפלל בתוכה. בעמוד ב' מסבירה הגמרא כי ישנן שלוש סיבות מדוע אין להיכנס לחורבה.
a. מפני חשד שהוא מבצע בתוך החורבה מעשה אסור עם אחת מן העריות.
b. מפני חשש מפולת בחורבה.
c. חשש מפני המזיקים והשדים הנמצאים במקום כזה. 
2. הולך דרך יכול להתפלל בדרך, כאשר אין מקום ראוי אחר. 
3. אם יש סכנה בדרך, הרי שיש להתפלל בדרך, אך ורק תפילה קצרה, ואין להאריך בה. 
ואמר לי: "בני, מה קול שמעת בחורבה זו?" ואמרתי לו: "שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: 'אוי לבנים, שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות.
רבי יוסי מספר לאליהו כי בשעה שהיה בחורבה, שמע בת קול אשר ''מנהמת כמו יונה'' ואומרת בדיוק את אותם דברים שאמר הקדוש ברוך הוא במשמרות הלילה, המתוארים בדברי רב יצחק בשם רב, כמפורט בהקדמה.
 

מהו המסר

נתחקה מעט אחרי ''התנהגותו'' של אליהו זכור לטוב בסיפור הנ''ל. הוא "ראה" את רבי יוסי שוהה בחורבה, מעשה אשר כנראה אינו ראוי לעשות. "הבין" אליהו כי רבי יוסי התפלל, ולכן לא הפריע לו באמצע התפילה. כמו כן, אליהו גם לא נכנס לתוך החורבה, כנראה כדי לא להסיט את תשומת ליבו של רבי יוסי מן התפילה, וגם כדי ''לשמור'' עליו מבחוץ מפני כל מיני מרעין בישין. כשנכנס בדברים עם רבי יוסי, אין הוא פותח ישר בתוכחה ישירות, אלא מתחיל קודם כל ''בשאלה מבהירה'': לשם מה נכנס לחורבה? יש להניח שאליהו ידע את התשובה, אך ''כדי להיכנס עמו בדברים'', ולא ליפול עליו ישר עם תוכחות, הוא שואל שאלה מקדימה. לאחר שענה לו רבי יוסי, "הבין" אליהו שהגיע "זמן תוכחה" ואז אמר לו כי עשה מעשה אשר לא ייעשה.
אנו לומדים מכאן ''שיעור בתוכחה''. מי כאליהו ''מוכיח בשער'' אך עושה זאת בתבונה ובשום שכל. אין הוא ''מתנפל'' וכועס על האדם המקבל תוכחה. מבין שגם כאשר אדם טועה וחוטא, יש להתייחס אליו בכבוד, ולהתחשב ברגשותיו וברצונותיו. אם הוא עסוק כרגע במשהו אחר, אין הוא אץ רץ להוכיחו, אלא ממתין בסבלנות עד סיום הפעולה, וממתין ל''מציאת רגע מתאים לתוכחה''. תוכחה הבאה מתוך לב כואב, אך גם מבין, נשמעת וחודרת עמוק.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]