כתפיים רחבות / רפי זברגר

בכורות יב ע''ב 

הקדמה

נלמד משנה העוסקת במקרים בהם השה או פטר החמור מתו לאחר מעשה הפדייה, אך לפני נתינת השה לכהן. 
 

הנושא

המפריש פדיון פטר חמור ומת, רבי אליעזר אומר: חייבין באחריותו כחמש סלעים של בן, וחכמים אומרים: אין חייבין באחריותו כפדיון מעשר שני.
מדובר בבעל פטר חמור, אשר הפריש שה כדי לפדות עליו את הפטר חמור. אם אותו שה מת לפני שנתנה לכהן באנו למחלוקת תנאים: רבי אליעזר סובר כי בעל החמור אחראי על השה, כשם שאבי הבן חייב באחריות חמשה סלעים בפדיון בנו. ואם אבי הבן הפריש חמשה סלעים והם נאבדו בטרם נתנם לכהן, מחייבים אותו לתת לכהן חמשה סלעים אחרים. כך גם בפטר חמור, אם השה מת – חייב לתת לכהן שה אחר תמורתו. 
לעומתו, חכמים מדמים את דין פטר חמור לפדיון מעשר שני. כשם שאם אדם פדה פירות מעשר שני על כסף, אשר הלך לאיבוד – אינו חייב לפדות שוב את פירות המעשר שני על כסף אחר, כך גם בפטר חמור – אם פדה על שה, ולאחר מכן מת השה – אינו חייב לפדות על שה אחר. 
אם כן, יש כאן שלשה מקרים של מעשה פדיון: פטר חמור, פדיון הבן ופדיון מעשר שני. חכמים משווים את פדיון פטר חמור לפדיון מעשר שני, שכן לדעתם, בשני המקרים (פטר חמור ומעשר שני) ברגע שביצע את פעולת הפדיון, ''הקדושה'' עברה לדבר עליו פדו (שה בפטר רחם, וכסף במעשר שני), ולכן אין חובה לבעלים לפדות שוב. 
ואילו רבי אליעזר סובר כי פטר חמור מושווה לפדיון הבן, ולפי דעתו, ''הקדושה'' עוברת לדבר עליו פדו, רק כאשר הדבר מגיע לכהן. ולכן, גם בפדיון הבן, וגם בפטר רחם – כל עוד הדבר לא הגיע לכהן, אחריות עדיין רובצת על הבעלים. 
העיד רבי יהושע ורבי צדוק על פדיון פטר חמור שמת, שאין כאן לכהן כלום.
רבי יהושע ורבי צדוק "העידו" כדעת חכמים, שאין לבעלים אחריות לאחר מות השה, ולכן הכהן ''הפסיד'' את השה, ואיננו מקבל שה אחר (אלא רק את הנבלה של השה המת).
מת פטר חמור – רבי אליעזר אומר: יקבר, ומותר בהנאתו של טלה. וחכמים אומרים: אין צריך להיקבר, וטלה לכהן.
בסיפא עוסקת המשנה בפדיון פטר חמור בשה, אך הפעם – החמור מת לאחר הפדייה, ולפני מתן השה לכהן. 
רבי אליעזר הולך לשיטתו כפי שלמדנו ברישא, וכל עוד השה לא הגיע לכהן, אין כאן פדיה ולכן: הפטר חמור עדיין ''קדוש'', ויש לקוברו. לעומת זאת, השה עדיין ''לא התקדש'', ולכן מותר ליהנות ממנו ללא כל בעיה. 
גם חכמים הולכים לשיטתם מהרישא, וסוברים כי פטר החמור כבר נחשב לפדוי, למרות שהשה טרם ניתן לכהן, ולכן, החמור אינו צריך קבורה כמו דבר ''קדוש'', ואת השה לעומת זאת, חייבים לתת לכהן.
 

מהו המסר

פסיקת רבי אליעזר בסיפא דורשת ''כתפיים רחבות''. שכן, מדובר בשה אשר פדו עליו את פטר החמור, ולאחר זמן מתייחסים אליו כאילו ''כלום לא קרה''. אמנם הסברנו כי רבי אליעזר הולך לשיטתו מהרישא, בה למדנו כי כל עוד השה לא הגיע לכהן אין "הקדושה עוברת לשה'', אך בכל אופן, לומר בפה מלא, כי השה הוא ככל שאר השיים בעולם, זו ''פסיקה חזקה'' שרק חכמים ''בעלי חוט שדרה רציני'' יכולים להוציא מתחת ידיהם.
נשאף להיות אנשים בעלי כתפיים רחבות בנושאים אשר אנו עוסקים בהם, ולא נחשוש מהחלטות בעלות משקל רב, אם הם מתאימים לשיטה ולדרך בה אנו נוהגים ולאורה אנו הולכים.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]