שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין

נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון

חולין קכב

בגמרא נאמר שמן התורה עור של אדם מת אינו מטמא, או לכל הפחות לאחר שמעבדים אותו אינו טמא, אולם חכמים גזרו עליו טומאה. טעם הגזירה הוא: "שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין".

טעם זה נראה תמוה, וכבר הריטב"א שאל על כך, והלוא אפילו רשע שבגוים אינו עושה דבר כזה, כל שכן יהודי. בבירור ההלכה מובאים כמה הסברים לחשש הזה, וביניהם יש גם הפכים. יש מסבירים שהחשש הוא בעצם מפני בזיון המת באופן כללי, אלא שחז"ל רצו להדגיש עד היכן יכולים אנשים להתדרדר מבחינה מוסרית ולכן תיארו מצב קיצוני שכזה. מצד שני יש המסבירים שהחשש הוא מפני אנשים שיתכוונו לכבוד, שמתוך חביבותם של אביו ואמו יש לחשוש שמא אדם ירצה להשאיר אצלו את עורם בתור "מזכרת", כדי לספוד עליהם, או כדי לזכור את אהבת אבותיו שהרכיבו אותו בקטנותו על כתפיהם, ולכן גזרו עליו טומאה.

בין כך ובין כך נראה שהחשש היה מפני אנשים קיצוניים, לכאן או לכאן, אולם אם חז"ל גזרו בגלל זה גזירה על כלל ישראל, כנראה שהם ידעו שאלמלא כן יש חשש שמא הקיצוניות הזו תתפשט לציבורים גדולים יותר ותיהפך ל"טרנד". מכאן ניתן ללמוד עד כמה צריך להיזהר מקיצוניות יתר, לכאן או לכאן. אפשר גם ללמוד מסוגיה זו שכשם שבזיון אינו טוב, כך גם הרצון לכבד כבוד רב מדי אינו טוב. כמו כן ניתן ללמוד מכאן שאדם הרוצה לכבד צריך לעשות זאת בהתאם לתורה ולמוסר ולא לעשות ככל העולה על רוחו, כי אף אם כוונתו טובה יש לחשוש שמא מעשיו לא יהיו רצויים.