איסור עבד ובת חורין
חולין קיד ע"ב
"עבד בן שפחה אחי משוחררת יוכיח, שאסור פרי עם פרי - ומותר פרי עם האם".
ופירש רש"י: "עבד בן שפחה - מותר במין אמו ואסור בבת חורין".
הסוגיה עוסקת במציאת מקור ללימוד דין התורה, לפיכך מבואר שאיסור עבד בבת חורין הוא מהתורה. וכן דין שפחה לבן חורין. וזה שלא כדברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה יב, יא: "והבא על השפחה מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים, שהרי מפורש בתורה שהאדון נותן שפחה כנענית לעבדו העברי והיא מותרת לו שנאמר אם אדוניו יתן לו אשה"; אלא כדברי התרגום שהביא הרמב"ם עצמו בהמשך דבריו בהלכה יג: "אונקלוס המתרגם כלל בעילת עבד ושפחה בכלל לא יהיה קדש ולא תהיה קדשה". ואף שאמרו בספרי דברים פרשת כי תצא פיסקא רס: "לא תהיה קדשה זו אזהרה למופנה שנאמר (בראשית לח, כא) לא היתה בזה קדשה", כלומר שהפסוק עוסק בפנויה, כבר ניסח הרמב"ם עצמו: "אונקלוס המתרגם כָּלַל בעילת עבד ושפחה בכלל לא יהיה קדש ולא תהיה קדשה", כָּלַל פירושו שאיסור שפחה גם הוא בכלל האיסור, יחד עם פנויה. והסיבה פשוטה, שהרי קידושין אינם תופשים בשפחה והיא נותרת פנויה. ולטעם זה תתורץ קושיית הרמב"ם מה טעם התירה תורה איסור זה בעבד עברי; כי אין זה כפנויה בעלמא שמתקיים בה: (ויקרא יט, כט) אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה; אלא העבד העברי נושא את שפחת רבו שהוא עצמו מסרה לו ככתוב: (שמות כא, ד) אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה, לכן ולדותיה ידועים ומוכרים והם של האדון. נמצא שהטעם שאין בה קידושין שהרי אין לה יד לקבלם כי יד עבד כיד רבו, הוא עצמו הטעם שבעבד עברי מותר, כי ייעוד זה עושה האדון ונחשב לענין זה כקידושין. וכן משמע במכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מסכתא דנזיקין פרשה ב: "אם אדוניו יתן לו אשה, המיוחדת לו שלא תהא כשפחת הפקר", ונפסק ברמב"ם הלכות עבדים ג, ה: "ולא ליתן שפחה אחת לשני עבדיו העברים כדרך שנותן לכנעניים שנאמר יתן לו אשה".
וכדברי התרגום משמע גם מהפסוק (שמות כא, ה-ו) וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי... וְרָצַע אֲדֹנָיו, כלומר שאין אפשרות שישאר נשוי לאשתו השפחה בהיותו חפשי. וכן אמרו במסכת בבא קמא דף כח ע"א: "מניין לנרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת, וחבל ועשה בו חבורה, שהוא פטור? תלמוד לומר: לא תקחו כופר - לשוב... רב נחמן בר יצחק אמר: בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית, עד האידנא היתירא, והשתא איסורא". ופירש רש"י: "והשתא - שהוא בן חורין. איסורא - ורשאי להלקותו ולהפרישו".
