כפייה על קיום מצוות עשה

נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון

חולין קח ע''א

בגמרא מסופר שבמקומו של רב חסדא הובא אדם לבית הדין כדי להלקותו כי סירב לקיים את מצוות כיבוד אב ואם, כמו שמלקים כל אדם שמסרב לקיים מצוות עשה. היה שם רמי בר תמרי ואמר להם שאין מלקים אדם כדי לכופו לקיים את מצוות כיבוד אב ואם, כי: "כל מצוות עשה שמתן שכרה בצידה אין בית דין שלמטה מוזהרין עליה", וכפי שמסביר רש"י העובדה ששכר המצווה מוזכר בפירוש בתורה באה ללמד שבמצווה זו אין צורך לכפייה על ידי בית דין, כי העונש של אותו אדם יהיה מניעת השכר שמובטח לו על ידי התורה. בכל אופן מי שמסרב לקיים מצוות עשה ששכרה לא כתוב בתורה – כופים אותו לקיימה. בבירור ההלכה למסכת כתובות מובאת מחלוקת האחרונים למי נתונה הסמכות לכפות על כך. לדעת קצות החושן רק בית דין מוסמך לכפות בכל דבר והוא הדין בעניין זה של כפייה על קיום המצוות. לעומת זאת בעל נתיבות המשפט סבור שסמכות לכפות על המצוות אינה שייכת לבית דין, אלא מסורה לכל אדם. בעל קצות החושן מסכים שגם סתם אדם יכול לכפות ואף להכות את חבירו כדי למנעו מעשיית איסור, אולם לדעתו אין סמכות לאדם פרטי לכפות אדם אחר לקיים מצוות עשה.

דעת נתיבות המשפט ברורה, שכן כל ישראל ערבים זה לזה וכל יהודי צריך לדאוג לכך שגם יהודים אחרים יקיימו מצוות ויימנעו מעבירות. לדעת קצות החושן המבחין בין כפייה על מצוות עשה ללא תעשה נראה שהמוטיבציה לקיום מצוות עשה צריכה לבוא מהאדם עצמו ולא בכפייה על ידי חברו. כאשר בית דין כופים אותו עד שיאמר רוצה אני אז נחשב הדבר שהמעשה אכן נעשה לרצונו, אולם אם חברו כופה אותו עד שיאמר רוצה אני אין בכך תועלת, כי אין זה בהכרח רצונו.