כמה ישהה בין בשר לגבינה
חולין קה ע"ב
"בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן: כמה ישהה בין בשר לגבינה? אמר ליה: ולא כלום; איני, והא אמר רב חסדא: אכל בשר - אסור לאכול גבינה, גבינה - מותר לאכול בשר! אלא, כמה ישהה בין גבינה לבשר? אמר ליה: ולא כלום. גופא, אמר רב חסדא: אכל בשר - אסור לאכול גבינה, גבינה - מותר לאכול בשר. אמר ליה רב אחא בר יוסף לרב חסדא: בשר שבין השינים מהו? קרי עליה: הבשר עודנו בין שיניהם. אמר מר עוקבא: אנא, להא מלתא, חלא בר חמרא לגבי אבא, דאילו אבא - כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא, ואילו אנא - בהא סעודתא הוא דלא אכילנא, לסעודתא אחריתא - אכילנא".
כתב הטור יורה דעה הלכות בשר בחלב סימן פט:
"אפילו אם שהה כשיעור אם יש בשר בין השינים צריך להסירו; ובתוך הזמן אפילו אין בשר בין השינים אסור לפי שהבשר מוציא שומן ומושך טעם עד זמן ארוך, ולפי זה הטעם אם לא אכלו אלא שלעסו לתינוק אין צריך להמתין דכיון שלא אכלו אינו מוציא טעם. והרמב"ם נתן טעם לשהייה משום בשר שבין השינים ולפי דבריו לאחר ששהה כשיעור מותר אפילו נשאר בשר בין השינים והלועס לתינוק צריך להמתין וטוב לאחוז בחומרי ב' הטעמים".
הטעם הראשון שכתב טור: "לפי שהבשר מוציא שומן ומושך טעם עד זמן ארוך", מועתק מדברי רש"י כאן: "אסור לאכול גבינה - משום דבשר מוציא שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו".
בסוף הדברים כתב הטור: "וטוב לאחוז בחומרי ב' הטעמים", משמע שהוא טוב אך לא חובה, משום שרש"י והרמב"ם אינם מודים זה לטעמו של זה.
וקשה, שהרי בשר יכול להשאר בפה גם בין השינים וגם בין החניכיים, כך מפורש לעיל במסכת חולין דף קג ע"ב: "אמר רב פפא: בשל בין שינים - דכולי עלמא לא פליגי, כי פליגי - בין החניכיים, מר סבר - הרי נהנה גרונו בכזית, ומר סבר - אכילה במעיו בעינן".
וגם הטור עצמו כתב בתחילה: "אם יש בשר בין השינים צריך להסירו", ובהמשך דבריו מבואר שהוא עוסק עדין בטעם הראשון שהוא דעת רש"י, או שדין זה הוא לכל הדעות, וכך מוכרח שהרי הדבר מפורש בגמרא שבשר שבין השינים נחשב לבשר. ומבואר אם כן שמודה רש"י לסברת 'בין השינים'. ולמה נצרך רש"י גם לסברת 'בין החניכיים'? מבואר בעמוד הקודם, במסכת חולין דף קד ע"ב: "תנא אגרא חמוה דרבי אבא: עוף וגבינה נאכלין באפיקורן, הוא תני לה והוא אמר לה: בלא נטילת ידים ובלא קינוח הפה"; ופירש רש"י: "בלא קינוח הפה - שאם אכל זה ובקש לאכול זה אין צריך ליטול ידיו ולקנח אבל בבשר בהמה בעי קינוח כדלקמן שלא יהא נדבק כלום מן הראשון בחניכיו". כאן, בסוגיה הקודמת, סוגית קינוח והדחה, הזכיר רש"י במפורש את החניכיים ואת הטעם הנדבק בהם, שהרי הקינוח שמבואר בסוגיה שנעשה בלחם, אינו יכול להסיר את הבשר התקוע בין השינים, אלא רק את הדבוק בעור הלוע.
שני הנימוקים מוזכרים גם ברמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פרק ט הלכה כח: "מי שאכל בשר בתחלה בין בשר בהמה בין בשר עוף לא יאכל אחריו חלב עד שיהיה ביניהן כדי שיעור סעודה אחרת והוא כמו שש שעות מפני הבשר של בין השינים, שאינו סר בקינוח".
הזכיר את ההמתנה – "כמה ישהה בין בשר לגבינה" ונימוקה מפני הבשר של בין השינים; אך הזכיר מיד גם את הקינוח שהזכיר לפני כן בסעיף כו: "וצריך שידיח ידיו ויקנח פיו בין הגבינה ובין הבשר" דהיינו כאשר אין חשש למאכל שבין השינים.
וגם ברש"י וגם ברמב"ם מבואר שבמקרים שנצרך הקינוח המוזכר בגמרא, הוא מתיר את האכילה מיד. ברש"י דף קד ע"ב: "שאם אכל זה ובקש לאכול זה אין צריך ליטול ידיו ולקנח אבל בבשר בהמה בעי קינוח כדלקמן שלא יהא נדבק כלום מן הראשון בחניכיו", ומבואר שם בגמרא שרב יצחק בריה דרב משרשיא אכל מיד, ורש"י עסק באותו אופן אך בבשר אחר חלב. וכן ברמב"ם בהלכה כו: "מי שאכל גבינה או חלב תחלה מותר לאכול אחריו בשר מיד, וצריך שידיח ידיו ויקנח פיו בין הגבינה ובין הבשר". ולמה לא קיימת אחר הקינוח בעיית בשר שבין השינים? הרמב"ם עסק בגבינה וחלב ולא בבשר. ולרש"י קיימות ה' אפשרויות: א) ברוטב שאינו נתקע בין השינים. ב) בבולע ללא לעיסה. ג) באדם שאין לו שינים. ד) במי שיודע שהבשר אינו נתקע אצלו בין השינים. ה) במי שהסיר את הבשר שבין שיניו – ובדומה לדברי תוספות מסכת חולין דף קד ע"ב: "ור"ת מפרש וכן הלכות גדולות דאכל בשר אסור לאכול גבינה היינו בלא נטילה וקינוח אבל בנטילה וקינוח שרי", אלא שלנטילת הבשר שבין השינים נצרך לרוב ציחצוח גמור ולא די באכילת לחם.
אמנם בטור משמע ששני הטעמים הם סיבות לשהייה של ו' שעות. אולם כאמור רש"י שהוא מקור הטעם הראשון עוסק בנימוק לקינוח המתיר מיד.
