להקשיב לדעה אחרת / רפי זברגר

חולין צט ע''ב

הקדמה

למדנו במשנה בדף צ''ו: 
ירך שנתבשל בה גיד הנשה, אם יש בה בנותן טעם - הרי זו אסורה. כיצד משערין אותה? כבשר בלפת.
כאשר גיד הנשה האסור, התבשל ביחד עם הירך המותרת, הרי אם הגיד נותן טעם לתבשיל, התבשיל נאסר. 
המשנה ממשיכה ושואלת (שאלה נסתרת), כיצד ניתן לבדוק זאת, שהרי אין היתר לאכול את התבשיל כדי לבודקו? 
עונה המשנה כי טעם גיד הנשה בירך, דומה לטעם בשר בלפת. ולכן ניקח כמות זהה של בשר וגיד, וכמות זהה של לפת וירך, אם בתערובת של בשר ולפת נרגיש את טעם הבשר, הרי שגם נרגיש את טעם הגיד ונאסור את תבשיל הגיד עם הירך. אם לא נרגיש את טעם הבשר בלפת, נתיר גם את תבשיל הגיד והירך.
 

הנושא

אמר רב הונא: כבשר בראשי לפתות מתניתין, דלא כהאי תנא.
רב הונא קובע כי הלכה זו במשנתנו המצוטטת לעיל, חולקת על דעת התנא שנלמד מיד בברייתא. 
תניא, רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אין בגידין בנותן טעם.
רבי ישמעאל בן רבי יוחנן פוסק כי אין גידים אין להם טעם, ולכן אין דין ''נותן טעם'' בגידים המתערבים בבשר. דעה זו מנוגדת למשנה הסוברת כי גיד אכן נותן טעם לבשר שנתבשל עמו, ולכן משערים את טעמו כטעם הבשר בלפת. 
לפי רבי ישמעאל, ניתן להוציא את הגיד האסור, ולאכול את התבשיל, כיוון שכאמור, טעם הגיד לא נפלט לבשר. 
ההוא דאתא לקמיה דרבי חנינא, הוה יתיב רבי יהודה בר זבינא אבבא, כי נפק, אמר ליה: מאי אמר לך? אמר ליה: שריא ניהליה. 
בא אדם לשאול את רבי חנינא לגבי תבשיל של גיד ובשר, ורבי יהודה בר זבדא ישב בשער ביתו של רבי חנינא. כשיצא אותו האיש מבית רבי חנינא, התעניין רבי יהודה בפסק שפסק רבי חנינא. וסיפר לו כי הוא התיר את התבשיל. 
אמר ליה: הדר עייליה לקמיה, אמר: מאן האי דקא מצער לי? זיל אימא ליה למאן דיתיב אבבא: אין בגידין בנותן טעם.
ביקש רבי יהודה מאותו האיש לחזור לרבי חנינא ולשאול שוב אותה שאלה, שהרי פסק זה מנוגד למשנה שלנו, בה פסקנו כי גיד הנשה נותן טעם בתבשיל, ואם הטעם ניכר יש לאסור את התבשיל. חזר האיש, ורבי חנינא ''התלונן'' על היושב בשער ביתו ומצער אותו. אמר רבי חנינא: לך אמור לו כי הלכה היא שאין בגידין בנותן טעם, ולכן אני התרתי לך את התבשיל. 
כי אתו לקמיה דרבי אמי, משדר להו לקמיה דרבי יצחק בן חלוב, דמורי בה להיתירא, משום דרבי יהושע בן לוי, וליה לא סבירא ליה.
ועוד באותו עניין: כאשר באו לרבי אמי עם שאלה דומה, שלח אותם רבי אמי לרבי יצחק, המורה היתר במקרה זה כסברתו של רבי יהושע בן לוי. רבי אמי עצמו החמיר ולא סבר כמו רבי יהושע.
והלכתא: אין בגידין בנותן טעם.
קובעת הגמרא כי נפסקה ההלכה שאין בגידין בנותן טעם בניגוד למשנתנו. רש''י מעיר כי הגיד עצמו אינו נותן טעם, אך השומן שלו כן נותן טעם. 
 

מהו המסר?

למדנו היום השתלשלות הלכתית מעניינת, בה דין משנה משתנה בתקופת הגמרא, ונקבעה הלכה בתקופת אמוראים אשר מנוגדת למשנה.
רבי אמי, אשר חשש לדין המשנה, וכנראה לעצמו פסק לחומרה, לא חשש לשלוח את האנשים שהגיעו אליו עם שאלה בנידון, לרבי יצחק אשר פסק לקולא והסתמך על רבי יהושע.
ניתן ללמוד מכך על גדלותו של חכם, כמו רבי אמי. לעצמו הוא יכול להחמיר ולחשוש לדעות מחמירות. אך אם נפסק להלכה כדעה המקלה, הוא אינו "חושש לכבודו'', ולא הייתה לו בעיה להפנות את השאלה אשר עמדה לפתחו, לכיוון של רב אחר, אשר יפסוק לקולא ויתיר את התערובת.
ננסה ללמוד מרבי אמי ולא לחשוש לכבודנו, ולמרות שאנשים פנו אלינו, ומבקשים לשמוע את דעתנו, ניתן לעיתים, להפנות אותם לאנשים אחרים בעלי דעה שונה משלנו, שישמעו גם את דעתם. ובאופן כללי, רצוי להאזין בקשב רב לדעות מנוגדות, אולי האמת נמצאת אצלם.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]