התייחסות מכובדת / רפי זברגר

חולין פו ע''ב

הקדמה

המשנה השנייה בדף שלנו עוסקת ב''קיבוץ מספר מצוות בפעולה אחת''. 
שחט מאה חיות במקום אחד כסוי אחד לכולן.
אפילו אם שחט הרבה חיות בבת אחת, אין צורך לכסות את הדם אחרי כל שחיטה ושחיטה, אלא יכול ''לצבור'' את המצוות ולכסות בסופו של דבר את הדם של כל השחיטות יחדיו.
מאה עופות במקום אחד כסוי אחד לכולן.
כנ''ל לגבי שחיטת הרבה עופות, ניתן לצבור אותם, ולכסות את הדם של כולם יחדיו. 
חיה ועוף במקום אחד כסוי אחד לכולן.
אפילו אם שוחטים יחדיו חיה ועוף ניתן לחברם ולאחדם במצוות כיסוי הדם, ולכסות את דם החיה עם דם העוף יחד. 
רבי יהודה אומר שחט חיה יכסנה ואח"כ ישחוט את העוף:
רב יהודה מסכים לדינים של הרישא, אך חולק על הסיפא. לחבר בין שני המינים של מצוות כיסוי הדם. כיסוי דם חיה מהווה מצווה נפרדת מכיסוי דם העוף (רמב''ן). ולכן לא ניתן לחבר ביניהם. 
 

הנושא

כבר הזכרנו לעיל את הפסוק (ויקרא, י''ז, י''ג) אשר מהווה מקור לדין זה, נחזור ונצטט אותו:
וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל - וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר. 
הברייתא המובאת בתחילת הגמרא מסבירה את ההבדל בין תנא קמא לרבי יהודה בהסבר המילה אוֹ במילים חַיָּה אוֹ עוֹף: 
תנו רבנן: חַיָּה - כל משמע חיה, בין מרובה ובין מועטת. עוֹף - כל משמע עוף, בין מרובה ובין מועט. מכאן אמרו: שחט מאה חיות במקום אחד - כסוי אחד לכולן. מאה עופות במקום אחד - כסוי אחד לכולן. חיה ועוף במקום אחד - כסוי אחד לכולן.
המילים חַיָּה, עוֹף מבטאות גם לשון יחיד וגם לשון רבים. לכן מסיק תנא קמא, כי גם שחיטת הרבה חיות, וגם שחיטת הרבה עופות, וגם שחיטה מעורבת בין חיות לעופות מהוות מצווה אחת, וניתן לכסות את דם כולם יחד. 
רבי יהודה אומר: שחט חיה יכסנה, ואחר כך ישחוט את העוף, שנאמר: חַיָּה אוֹ עוֹף
רבי יהודה כאמור במשנה, מסכים לחלק הראשון של תנא קמא, כי המילים חַיָּה, עוֹף מבטאות גם לשון יחיד וגם לשון רבים. אך לדעתו, המילה אוֹ מיותרת ולכן היא מפרידה בין המצוות, ולא ניתן לכסות דם חיה ביחד עם דם עוף. 
אמרו לו: הרי הוא אומר (שם, י''ד) כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא...
ענו חכמים לרבי יהודה וציטטו את תחילת הפסוק אחרי מצוות כיסוי הדם המתחיל במילים: כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא. ולא הוסיפו הסבר. 
מאי קא מהדרי ליה?
מבררת הגמרא, מה משמעות תשובתם של חכמים, וכיצד לומדים מפסוק זה כי ניתן לחבר בין כיסוי דם חיה לכיסי דם עוף?
כדי להבין את טעמם של חכמים, ממשיכה הגמרא ומתארת דוח שיח כביכול בין חכמים לרבי יהודה, אשר בסופו נבין את משמעות הפסוק כחלק מתשובת חכמים. 
הכי קאמרי ליה רבנן: האי אוֹ מיבעי ליה לחלק.
חכמים חולקים על רבי יהודה וסוברים כי המילה אוֹ אינה מיותרת, והיא באה לחלק ולומר כי אין צורך לשחוט גם חיה וגם עוף כדי לקיים מצוות כיסוי הדם, אלא ניתן לשחוט גם חיה לחוד ולקיים את מצוות כיסוי הדם, וגם עוף לחוד ולקיים את המצווה.
ור' יהודה לחלק מדמו נפקא.
רבי יהודה לומד את הדין של ''לחלק'' מן המילה דָּמוֹ הנאמרת בלשון יחיד בפסוק שלאחר מכן, ומכאן למדו חכמים כי ניתן לשחוט רק חיה או רק עוף וגם אז לקיים את מצוות כיסוי הדם. 
ורבנן דָּמוֹ טובא משמע, דכתיב כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ
עתה הגענו להסביר את חכמים בפסוק שלאחר מכן. מכיוון שהמילה דָּמוֹ מיוחסת למילים כָּל בָּשָׂר הרי שדָּמוֹ אינו לשון יחיד בפסוק זה, ולכן קובעים חכמים כי המילה אוֹ הכרחית בפסוק שלנו כדי לחלק, ולא כדי ללמד את לימודו של רבי יהודה שיש כאן שתי מצוות נפרדות. 
אם כן, נסכם ונאמר כי מחלוקתם של רבי יהודה וחכמים הינה בפירוש המילה אוֹ בפסוק, האם הוא בא לחלק או ללמד שיש שתי מצוות נפרדות.
גם חכמים מסכימים שאם באמת היו שתי מצוות נפרדות, לא ניתן היה לקיימם בכיסוי אחד, אלא שלטענתם אין כאן שתי מצוות נפרדות, אלא שתי אפשרויות לקיום אותה מצווה. הסיבה לכך טמונה בכלל של ''אין עושין מצוות חבילות חבילות''. כלל זה נלמד במסכת סוטה (ח.): 
אין משקין שתי סוטות כאחת, ואין מטהרין שני מצורעין כאחת, ואין רוצעין שני עבדים כאחת, ואין עורפין שתי עגלות כאחת, לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות." 
משמעות כלל זה: ניתן לכל מצווה את ''הכבוד הראוי לה'' ולא נערבב בין שתי מצוות שונות. 
 

מהו המסר?

עיקרון של ''אין עושין מצוות חבילות חבילות'' מלמד אותנו שאם אנו עושים משהו – יש לעשות עם לב שלם לאותו עניין. וכן, אם אנו מתייחסים למישהו, משוחחים או מקשיבים לו – הרי שיש לעשות זאת עם כל הלב והנשמה, ולא לחשוב או להסתכל לצדדים לכיוונים שונים עם מחשבות לאנשים או לנושאים אחרים.
התייחסות מכובדת לאנשים (או למשימות), הינה חלק מגישה כללית לחיים המכבדת את הזולת ונותנת לו את כל הכבוד הראוי לו. כך גם נתייחס אל ילדינו ומשפחתנו. כאשר אנו משוחחים עם אחד הילדים, הרי שניתן לו את כל תשומת הלב, גם אם יש ''הפרעות'' צדדיות וילדים אחרים המבקשים את תשומת לבנו באותו רגע.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]