צניעות וענוה בדעות / רפי זברגר

חולין עז ע''א

הקדמה

במשניות קודמות בפרק דיברנו על מציאת עובר בבטנה של בהמה שנשחטה, המשנה בדף שלנו עוסקת במציאת שליה בתוך בהמה שחוטה. במאמר זה נלמד את עיקרי הדינים של המשנה. 
 

הנושא

השוחט את הבהמה ומצא בה שליא - נפש היפה תאכלנה.
העובר שוכן בתוך השליה בבטן אמו, לאחר שקרע את הרחם ויצא, נשארת השליה בגוף האם. פוסקת המשנה, כי למרות ששליה זו אינה טמאה ומותר לאוכלה, באופן מעשי, אנשים ''רגילים'' מתקשים לאכול איבר זה. 
לכן קובעת המשנה, כי רק אנשים שאינם אסטניסטים (בלשון המשנה ''אנשי נפש היפה'') יאכלו את השליה..
ואינה מטמאה, לא טומאת אוכלין, ולא טומאת נבלות.
מכיוון שהשליה איננה אוכל, היא לא מטמאה טומאת אוכלין. וכן, אם היא מתה ללא שחיטה, הרי שהיא אינה מטמאה טומאת נבלות.
ישב עליה - מטמאה טומאת אוכלין, אבל לא טומאת נבלות.
אם חשב לאוכלה, הרי במחשבה זו הפך אותה ל''אוכלין'', ולכן מטמאת טומאת אוכלים, אך גם כאן, אינה מטמאת טומאת נבלות, שכן אינה מוגדרת כבשר להיות נבלה. 
שליא שיצתה מקצתה - אסורה באכילה.
למדנו בדפים הקודמים על עובר אשר יצא מרחם אמו, עתה ענו דנים של שליה שיצאה בחלקה מן הרחם. פוסקת המשנה כי אסור לאכול את השליה, כולל החלק שנשאר בתוך הרחם, עקב חשש שהיה ולד בשליה אשר יצא החוצה, ואז הוא נחשב כילוד, אשר לא ניתר בשחיטת אמו. 
סימן ולד באשה, וסימן ולד בבהמה.
זהו הכלל המסביר את ההלכה הקודמת. הכלל קובע כי ''אין שליה בלא וולד''. כלומר, השליה מהווה סימן ולד באישה, וסימן ולד בבהמה, ולכן אנו חוששים שהיה ולד שבקע החוצה, ואינו נפטר בשחיטת האם. 
נלמד את תחילת הגמרא, העוסקת במקור הדין של המשנה:
מנא הני מילי?
שואלת הגמרא, מהו המקור לדינים של המשנה, המלמדים כי שליה ניתרת בשחיטת אמה, ואם חלקה יצאה החוצה, השוליה כולה אסורה.
דתנו רבנן (דברים י''ד, ו'): וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת, מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה, אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ לרבות את השליא. יכול אפילו יצתה מקצתה? תלמוד לומר: אֹתָהּ - אותה ולא שלייתה.
הפסוק אשר מהווה מקור לדין ''בן פקועה'' שלמדנו לעיל (וְכָל בְּהֵמָה - בַּבְּהֵמָה) , מלמד אותנו כי גם שליה הנמצאת במעי אמא ניתרת בשחיטת האם. המיעוט במילה אֹתָהּ מלמד אותנו כי רק כאשר השליה כולה נמצאת ברחמה היא נטהרת ע''י שחיטת האם, אך אם רק חלקה נשאר בפנים וחלק אחר יצא – אין השליה ניתרת כלל וכלל. 
מכדי "אין שליא בלא ולד", למה לי קרא?
שואלת הגמרא על... שאלת הגמרא: מדוע הגמרא מחפשת מקור מפסוקים לדין זה, הרי הסברנו במשנה כי מקור הדין הוא מסברה ומן הכלל המלמד אותנו כי ב"כל שליה יש גם וולד", ולכן אסרנו את השליה כאשר חלקה יצא החוצה (מחשש שמא ראש העובר יצא החוצה ואז נחשב כילוד).
קרא אסמכתא בעלמא:
תשובת הגמרא כתובה פעמים רבות בש''ס, ומלמד אותנו כי השאלה באמת הייתה נכונה מאוד. אין צורך בפסוקים אם יש סברה העומדת מאחורי דין זה. בכל אופן מביאה הגמרא מקור בפסוקים אשר מהווה רק ''אסמכתא'' בלבד. 
 

מהו המסר?

העובדה שהגמרא חיפשה אסמכתא מתוך פסוק, למרות שיש לנו סברה ממנה למדנו דיני שליה, יכולה ללמד אותנו מעט על דרך האדם בעיצוב דעתו ואישיותו. כל "אדם סביר" משתמש בשכלו על מנת להבין תופעות, על מנת לעצב את דעתו בנושאים שונים. האדם משתמש בשכלו ע''י כלים כמו: הסקת מסקנות לוגיות, השוואה בין מקרים (במידות שהתורה נדרשת בהם נוכל לומר כי יש שימוש בגזירה שווה, קל וחומר, בנין אב וכדו'), ועוד טכניקות רבות, אשר כולן טמונות במילה הקטנה ''סברה''.
לאחר שאדם הגיע למסקנה זו או אחרת, הוא מחפש תימוכין לדעתו, בכל מיני אפשרויות. אם במציאת דעה דומה של ''בר סמכא'', אם ע''י מקור חיצוני אחר וכן הלאה. זו כנראה גם דרכם של חכמים, המחפשים מקורות נוספים מן הפסוקים, לדעתם שעוצבה ע''י סברות, וזו כנראה משמעות המושג קרא אסמכתא בעלמא. הפסוק אינו מהווה ראיה ומקור ראשוני, אלא רק ביסוס והצדקה לטענה אשר מקורה בסברת חכמים.
דרך זו מלמדת אותנו בעקיפין גם על ''צניעות וענווה''. אין אנו מסתמכים אך ורק על שכלנו וסברתנו, אלא משתדלים למצוא לכך גם מקור בפסוקי התנ''ך.
זהו מסר חשוב בחיים, לא לחשוב כי אנו תמיד צודקים, סברתנו היא הסברה הנכונה ואין בלתה. יש לחפש מקורות ותימוכין לדעתנו גם במקומות אחרים, תוך כדי הקשבה אמיתית גם לדעות של חברים וברי שיח.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]