השפעה זורמת / רפי זברגר

חולין סח ע''א

הקדמה

היום אנו מתחילים ללמוד פרק רביעי ''בהמה מקשה''. הפרק עוסק בעיקרו בדין ''בן פקועה''. מושג זה מדבר על עובר הנמצא במעי אמו, בעת שחיטת האם. עובדה זו מתירה את העובר, אף ללא שחיטתו של העובר. 
העובר מותר לאכילה, בין אם נמצא חי ובין אם נמצא מת לאחר שחיטת האם. 
העובר נקרא ''בן פקועה'', על שם ש''קורעים'' (בלשון הגמרא ''פוקעים'') את בטנה של האם לאחר שחיטתה, ואז נמצא העובר. 
דין ''בן פקועה'' נלמד בדף הבא מפסוק בספר דברים (י''ד, ה'): וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ.
הפסוק מתחיל במילה וכל בהמה, ומסיים במילים ''בבהמה – אותה תאכלו''. במשמעות של הבהמה אשר נמצא בתוככי בהמה ניתן לאכול, כלומר עובר הגדל בתוכה. 
במשנה הראשונה נדון במקרה ויצא איבר מבטן האם לפני השחיטה. 
 

הנושא

נתמקד בשתי ההלכות הראשונות במשנה: 
1. בהמה המקשה לילד, והוציא העובר את ידו והחזירו - מותר באכילה.
מדובר בזמן "לידה קשה" של הבהמה, אשר תוך כדי הלידה, הוציא העובר את ידו מחוץ למעי אמו. פוסקת המשנה כי העובר מותר באכילה עקב שחיטת האם. הגמרא בהמשך תדון האם היתר זה כולל גם את האיבר שיצא החוצה, או לא. 
2. הוציא את ראשו אע"פ שהחזירו - הרי זה כילוד.
בדין זה מסייגת הגמרא את הדין הראשון, וקובעת כי אם העובר הוציא את ראשו החוצה, הרי הוא נחשב כילוד, ולכן חייב בשחיטה, ואינו ניתר בשחיטתה של אימו. 
העובר חייב בשחיטה אפילו אם החזיר את ראשו לתוך בטן האם, ואחר כך נשחטה האם, גם אז – העובר אינו ניתר בשחיטתה. אם לאחר השחיטה הוא נמצא מת, הרי הוא נבלה ואסור באכילה. 
ישנה חקירה מעניינת לגבי דין של ''בן פקועה''. מהו ''טכניקת ההיתר''? האם אנו דנים את ''בן הפקועה'' כאילו שהוא נשחט בעצמו ע''י שחיטת אימו, או שמא זו גזירת הכתוב הפוטרת אותו מדין שחיטה. 
יש המוכיחים מדין ''בן פקועה'' מת, אשר גם הוא הותר ע''י שחיטת אמו. לפי זה לכאורה הוא לא יכול להיחשב כשחוט, שהרי אין שחיטה למת, ואז יש לומר כי זו גזירת הכתוב. ומצד שני, ניתן לומר כי זו עצם גזירת הכתוב, להחשיבו כמו חי, ולכן אנו מחשיבים את העובר כאילו הוא נשחט בעצמו, על ידי שחיטת אמו. הדיונים על כך ארוכים, ולא נאריך. 
 

מהו המסר?

הסברה לומר כי ''בן פקועה'' בשחיטת אמו כאילו נשחט בעצמו, מלמדת אותנו כי ניתן ''להכיל פעולה'' גם על דבר שלא נעשה בו שום דבר. כלומר, השחיטה של האם, ''מאצילה'' את הפעולה שנעשה בה, גם על עוברה.
אמנם דין זה נלמד מפסוקים, כמו שראינו בהקדמה, אך העיקרון מאוד מעניין. לפעמים, אנו עושים פעולות מסוימות בדבר מסוים, המשפיעות גם על דברים שונים ואחרים. במקרה שלנו, שחטנו את האם, ואנו מחשיבים את השחיטה כאילו חלה גם על העובר. נקרא לאפקט זה ''השפעה מצטברת'' או ''השפעה זורמת''.
השפעה מעין זו קיימת גם בנושאים חינוכיים. כאשר מורה או הורה מתנהג באופן ''המשפיע'' על הילד בעיצוב אישיותו, הרי שהשפעה זו מחלחלת לתוככי הילד, והוא הפך להיות בעצמו משפיע גם על אחרים.
הזכרנו בעבר מספר פעמים את חשיבות ''הדוגמא האישית'' של המחנך. כאשר הוא בעצם התנהגותו, מראה ומלמד לילדים כיצד לנהוג, הרי שההשפעה הזאת חודרת עמוק ללב הילדים, אף שהם לא יכולים לבטא זאת בשפתם.
השפעה מעין זו, היא ''השפעה לדורות''. שכן, הילד לומד, ומפנים התנהגויות מסוימות, שלאחר מכן הופכות להיות חלק מאישיותו. וכאמור, התנהגות זו תמשיך ותשפיע גם על חברים וידידים של הילד, וגם בעתיד, על ילדיו שלו.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]