קלקול על מנת לתקן / רפי זברגר

חולין נ ע''א

הקדמה

למדנו במשנה בתחילת הפרק על טריפות שונות הנפסלות כבר בנקב. כמו למשל: נקובת הוושט, ניקב קרום של מוח, הריאה שנקבה ועוד. היום נתאר טכניקה מעניינת הבודקת האם הנקב היה לפני השחיטה, או אז הבהמה טריפה, או שמא הנקב נוצר רק לאחר השחיטה, ואז הבהמה כשירה. 
 

הנושא

אמר רב שימי בר חייא: מקיפים בבני מעיים.
מציע רב שימי לעשות נקב נוסף עתה, לאחר השחיטה שתהא צמודה לנקב הראשון. אם הנקבים יהיו דומים, יסתבר כי גם הנקב הראשון נוצר לאחר השחיטה. אך אם הנקב השני לא ידמה לנקב הראשון, ככל הנראה הנקב הראשון נוצר לפני השחיטה, ולכן יש להטריף את הבהמה. 
המילה ''הקפה'' מזכירה לנו דין נוסף בהפרשת תרומות ומעשרות. שם גם למדנו כי ''מפרישים מן המוקף''. משמעות הלכה זו, כי ניתן להפריש רק מפירות או ירקות הסמוכים ''ומוקפים'' יחדיו. אם הפירות אינם מוקפים, אין להפריש מאחד על השני. אותה משמעות יש בדיני שחיטה. יש לעשות את הנקב השני בסמוך לנקב הראשון, כדי שנוכל להשוות היטב ביניהם. 
הנהו בני מעיים דאתו לקמיה דרבא אקפינהו ולא אידמו.
מספרת הגמרא מקרה בו הביאו בני מעיים לפני רבא, ביצעו את הטכניקה של רב שימי, ואמנם הנקבים לא היו דומים זה לזה. לכאורה היה צריך לפסול אותם, אך ניווכח לדעת כי יש עוד ''טכניקת בת'' לפעולת הקפת הנקבים, כמסופר מיד:
אתא רב משרשיא בריה ממשמש בהו ואידמו.
רב משרשיא בנו של רבא "משמש" את הנקב השני, ולאחר פעולה זו, שני הנקבים היו דומים, ואז הכשירו את הבהמה. 
אמר ליה: מנא לך הא?
שאל רבא את בנו, רב משרשיא: מניין אתה מכיר דין זה, ואפשרות למשמוש, אשר בסופו של דבר התירה את הבהמה?
אמר ליה: כמה ידי ממשמשו בהני מקמי דליתי לקמיה דמר.
ענה לו רב משרשיא בנו, מסברה: הרי בנקב הראשון משמשו מספר אנשים את המקום לפני כן, השוחט והבודק ואולי עוד אנשים, ולכן המקום שינה צורה. כדי להשוות בין הנקבים, שהרי זו מטרת פעולת ההקפה, יש להשוות גם תנאים, ולכן משמשתי גם את הנקב החדש, ואמנם פעולה זו גרמה לכך שהנקבים נהפכו להיות דומים. 
אמר ליה: חכים ברי בטרפות כרבי יוחנן.
התפעל רבא מבנו ואמר לו כי הוא ''חכם בדיני טרפות כמו רבי יוחנן''. 
בהמשך אנו לומדים כי ''טכניקת ההקפה'' יכולה להתבצע גם באיברים אחרים:
רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו מקיפים בריאה.
רבי יוחנן ורבי אלעזר מלמדים כי ניתן ''להקיף'' גם בריאה. 
אמר רבא: לא אמרן אלא באותה ערוגה, אבל מערוגה לערוגה לא.
רבא מסייג את דברי החכמים, ואומר כי ניתן לבצע זאת רק אם הנקב השני יהיה סמוך לנקב הראשון ''באותה ערוגה''. 
והלכתא: אפילו מערוגה לערוגה, מדקה לדקה ומגסה לגסה, אבל לא מגסה לדקה ולא מדקה לגסה.
קובעת הגמרא, בניגוד לדברי רבא, כי ניתן להקיף גם בין ערוגות שונות, אבל רק בין שני ''איברים דומים''. כזכור, הריאה מורכבת משתי ערוגות, אחת בימין ואחת בשמאל. בימין יש שלוש אונות (כמו אוזניים) ואומה אחת גדולה, בצד שמאל ישנם שתי אונות ואומה גדולה. קובעת הגמרא, כי ניתן להקיף ולהשוות בין שתי אונות, או בין שתי אומות, גם כשכל אחת מהן נמצאת בערוגה אחרת. 
אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מקיפין בקנה.
אביי ורבא מוסיפים ופוסקים כי ניתן להקיף גם קנה. אמנם קנה נטרף רק בפסיקתו, כלומר אם נחתך ברוב רוחבו, אך גם במקרה זה ניתן ''להקיף''. לחתוך חתך דומה בסמוך לחתך הראשון, ולהשוות בין החתכים. אם הם שווים – אנו פוסקים כי החתך נוצר לאחר השחיטה והבהמה כשירה. 
יש גם טריפה של נקב בקנה, אך הוא צריך להיות בגודל של איסר. על הקפת נקב שכזה מתייחס רב פפא: 
אמר רב פפא: לא אמרן אלא באותה חוליא, אבל מחוליא לחוליא לא. 
הקנה מורכב מטבעות טבעות, וכל שלוש טבעות נקראת חוליה. אומר רב פפא, שאם אנו ''מקיפים'' בקנה, צריך להקיף רק בין שתי נקבים באותה חוליה, ולא בין שני נקבים בשתי חוליות שונות. 
והלכתא: אפילו מחוליא לחוליא, ומבר חוליא לבר חוליא, אבל לא מחוליא לבר חוליא, ולא מבר חוליא לחוליא.
למרות דברי רב פפא, נקבעה הלכה כי ניתן להקיף גם בין נקבים בחוליות שונות. וגם נקבים מבין שני ''בר חוליא'' (בתחתית הקנה, לאורך כולו, יש ''חלק עודף'' שהוא דק יותר הנקרא ''בר חוליא''). יש אפשרות להקיף בין שני נקבים הנמצאים באותו סוג: חוליא לחוליא או בר חוליא לבר חוליא, אך אין להקיף בין נקב בחוליא לנקב בבר חוליא. 
 

מהו המסר?

למדנו היום על ''בדיקת הקפה'' במספר איברים בגוף הבהמה: בבני מעיים, בריאה ובקנה. כפי שתואר לעיל, פעולה זו בעצם גורמת ליצירת נקב או ''פסיקה'' נוספים על הקיים, ולוא רק כדי לבדוק את מהות הנקב/פסיקה הקיימים.
כלומר, אנו יוצרים ''מום'' נוסף בבהמה, אשר מטרתו ''להציל'' ולהכשיר את כל הבהמה. במילים אחרות נוכל להגדיר פעולה זו כ''קלקול על מנת לתקן''.
גם בחיים אנו משתמשים לפעמים בטכניקה זו הגורמת ''לירידה'' זמנית, וכל זאת על מנת לשפר עמדות בהמשך.
הדגם הוא כל כך משמעותי, עד כי בהלכות שבת, אין חייבים על ''פעולות קלקול'', כמו קורע מוחק וכדומה, אלא אם מטרת ''פעולת הקלקול'' הינה תיקון: קורע אינו חייב אלא אם כן קרע על מנת לתקן. אין חייבים על פעולת מחיקה, אלא אם כן, מחק על מנת לכתוב וכן הלאה על זה הדרך. כלומר, יש מקרים שאנו מקלקלים זמנית, על מנת לתקן ולשפר עמדות לאחר מכן. יש דגם דומה לכך גם בעבודת המידות. אם כעסן מאוד והוא רוצה להשתפר במידה זו, הרי עליו לעבור לצד השני שהוא שתקן, שהיא לא תמיד הכי טובה, כדי להגיע למידה בינונית, שהיא המידה המעולה.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]