דיוק וחידוש ברש"י

חולין מב

עמוד ב

רש"י ד"ה והאיכא חרותא. דקתני מתניתין (שם) אלו כשרות חרותא בידי שמים ותניא לקמן (דף נה:) בידי אדם טרפה ואיזו היא חרותא כל שצמקה ריאה שלה ונתקשה כחריות של דקל מחמת שהבעיתה אדם בקולו ופעמים שצומקת מקולות וברד והיא בידי שמים והדרא בריא אבל בידי אדם תו לא הדרא בריא:
מכאן יש לדייק ביאור חדש על מכת ברד, כנאמר בפסוקים ויט משה את-מטהו, על-השמיים, וה' נתן קולות וברד, ותיהלך אש ארצה; וימטר ה' ברד, על-ארץ מצריים.. העתירו, אל-ה', ורב, מהיות קולות אלוקים וברד; ואשלחה אתכם, ולא תוסיפון לעמוד: ונתחבטו המפרשים מה הם אותם קולות ומה הצורך בהם, (בספר יין הלבנון ועוד).
וכן יובן מה דאיתא במדרש רבה וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם" ירד הברד והיה עשוי אנבטאות אנבטאות ומסבב את מקניהם ולא היו יכולים לצאת והיה המצרי מביא את המאכלת ושוחטה והעוף יורד עליו מלמעלה ואוכלו שנאמר (תהלים עח מח) ויסגר לברד בעירם ומקניהם לרשפים מהו ומקניהם לרשפים אלו העופות כמה דאת אמר (איוב ה ז) ובני רשף יגביהו עוף ע"כ, ולכאורה מה שייך לשחוט וכי הבהמות עדיין היו חיות מהקולות והברד, וי"ל שהבהמות לא מתו אלא נעשו הריאות שלהם כי חרותה וע"כ מיהר המצרי לשחטן בעודם חיים.