גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף קמ"ד, מדור "עלי הדף"
מסכת חולין
דף לז ע"ב, דף מד ע"ב
כללי החומרא "שלא לאכול בשר שהורה בה חכם" (א)
רז"ל למדו במכילתין (לז ע"ב; מד ע"ב), מדברי יחזקאל הנביא (ד, יד): "הנה נפשי לא מטמאה ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה ולא בא בפי בשר פגול", וביארו: "'ולא בא בפי בשר פגול' - שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם", ומכאן פסק הרמ"א (יו"ד סי' קטז ס"ז): "בהמה שהורה בה חכם מסברא ולא נמצא הדין בפירוש שהיא מותרת, בעל נפש לא יאכל ממנה".
ומה שכתב: "בהמה שהורה בה חכם מסברא ולא נמצא הדין בפירוש שהיא מותרת בעל נפש לא יאכל ממנה", יסודו הוא מהא דאיתא (מד ע"ב): "ההיא פסוקת הגרגרת (-בהמה שנחתכה הגרגרת שלה) דאתאי לקמיה דרב, יתיב וקא בדיק לה ברוב עוביה (-כי בנפסקה רובה טריפה, ובנפסקה רוב עוביה כבר רצה רב להטריפה), אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב, לימדתנו רבינו ברוב חללה (-וכל עוד שלא נפסק רוב חללה אינה טריפה - גם כשנפסק רוב עביה). שדריה לקמיה דרבה בר בר חנה, בדקה ברוב חללה ואכשרה, וזבן מינה [רבה בר בר חנה] בתליסר איסתירי פשיטי בישרא". והקשו בגמרא: "וכיון דאורי בה חכם היכי אכל מינה, והא כתיב (יחזקאל ד, יד)... 'ולא בא בפי בשר פגול' - שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם...", ועל כך תירצו: "הני מילי מילתא דתליא בסברא, רבה בר בר חנה אגמריה סמך". ופירש רש"י : "'הני מילי מילתא דתליא בסברא' - דהתם איכא לספוקי, דלמא לא הוי סברא מעליא, והכא רבה אגמריה סמוך, דהכי גמיר מרביה דפסוקת הגרגרת ברוב חללה, מלתא דתליא בסברא כגון מקיפין בריאה (להלן נ ע"א) דאיכא למימר דלמא לא מידמו חזותא שפיר, וכגון דמיא לבשרא ודמיא לכבדא ודמיא לביעתא ודמיא למוריקא (להלן מז ע"ב), דאיכא מינייהו כשרות ואיכא מינייהו טרפות, ופעמים שאדם טועה במראותיהן".
דוגמאות הללו שהזכירן רש"י הן דברים שההכרעה תלויה במראית עיני החכם, דהיינו, כשנמצא נקב בריאה, עליו להחליט לפי מראית עיניו במראה הנקב האם הוא מלפני השחיטה או לאחריה, וכן בריאה שנשתנה מראיה - שיש מראות כשרות ויש מראות טריפות, וההכרעה תלויה בהכרעת החכם במראית עיניו בלבד, ויש להחמיר בהם משום ד'דלמא לא הוי סברא מעליא", דהיינו, שמא לא היה כהוגן, ולכן יש להחמיר.
מאידך כלפי רבה בר בר חנה, אמרו בגמרא: "אגמריה סמך", והיינו, שקיבל כן במסורה מרבותיו, והכרעתו לא היתה תלויה בסברתו כלל, אלא כך היתה מציאות הדברים שלא נפסק רוב חללה, ולכן אין להחמיר בה, כי חכם זה שהורה עתה לא היה לו מקום לטעות כלל. ובכן יש לנו לדון בהכרעות כגון אלו, שאינן תלויות במראית עיני החכם, אלא שהדבר תלוי בשיקול הדעת ובירור הלכה, וההכרעה תלויה מצד סברת האדם, ולכאורה שייך בזה הסברא: "דלמא לא הוי סברא מעליא", והיינו, שטעה החכם בסברתו ובשיקול דעתו, והיה ראוי להחמיר בזה, ואכן כן כתב הרמ"א: "בהמה שהורה בה חכם מסברא, ולא נמצא הדין בפירוש שהיא מותרת, בעל נפש לא יאכל ממנה", והיינו, שגם איפה שההכרעה היא בשיקול דעת מסברא יש מקום להחמיר, ולא רק כשהדבר תלוי בשפיטת העין בדימוי מראות הנקבים והריאות, וכן נקט הש"ך (שם סק"ח) להלכה - שרק כאשר ההכרעה היא עפ"י המסורה אין חומרא בדבר.
אולם, בחידושי ה'חתם סופר' (מד:) הוציא מלשון רש"י שלא כדברי הרמ"א, וז"ל: "מאריכות לשון של רש"י משמע, דלאו דוקא הוראה שקיבל כן מרבותיו, אלא כל הוראה דפשיטא ליה, אפילו מכח סברת עצמו לא מיקרי הורה בו חכם, אטו מפני שהשואל עם הארץ ושואלני יאסר לי לאכול מהוראתי, אך בדבר שצריך לעיין אם דומה לכך, כגון ריאה אי דמיא לבשרא טרפה ואי דמיא לכבדא כשרה, אע"פ דהך דמיא לכבדא הדין פשוט, מכל מקום אין פשוט שזאת המראה דומה לכבדא, על כן לא יאכל ממנו, אבל אם אינו תולה במראה עיניו אפילו לא קיבל מרבותיו רק שנראה לו הדין כך פשוט, מותר לאכול ממנו". ולפי דבריו צ"ל שמה שהסיקו בגמרא: "רבה בר בר חנה אגמריה סמך", וכתב רש"י: "דהכי גמיר מרביה", משום שכן היה אמיתות הדבר, אמנם גם כשהיה מכריע ההלכה מסברת עצמו ניתן היה לסמוך להיתירא, ורק כאשר הדבר נתון לשפיטת מראית עין יש לחשוש לטעות ולהחמיר.
אמנם מצינו מקורות לדברי הרמ"א, דהנה הרא"ש (פ"ג סי' ז) הביא ג"כ כלל זה, כפשטות לישנא דגמרא: "הני מילי מילתא דתליא בסברא, רבה בר בר חנה אגמריה סמיך", ומהמשך לשונו משמע 'דמילתא דתליא בסברא' היינו בסברא דשיקול הדעת, ולא כדברי רש"י ש'בסברא' היינו דבר התלוי בשפיטת העין - במראית ובצורת הדבר, וכפי שהוכיח ב'מעדני יו"ט' (על הרא"ש שם אות ל), וכן נוטה לשון הגהות האשר"י (שם) בשם ה'אור זרוע', וכן הוא ב'מאירי' (מד:) וב'פסקי ריא"ז' (חולין שם).
בביאור הענין י"ל, שגם בסברא של שיקול הדעת יש חשש שמא טעה בו החכם, וכפי שהעיר ב'מעדני יו"ט' (שם): "ואם תאמר א"כ גמרא דרביה נמי הרי לא היה אלא שקול הדעת", אולם מיישב: "דהרי כל התורה כולה ניתנה לחכמים לפי סברתן ושקול דעתן, אלא שכשהסברא על בהמה זו נאמרה יש להחמיר ממדת פרישות וחסידות", והיינו, שבאמת אין חוששין לטעות כלל בהכרעת ההלכה, כי התורה ניתנה לחכמים להכריע לפי סברתם ושקול דעתם, אלא שאם דן החכם על בהמה מסוימת והיתה בה סברא לאסור - יש להחמיר בה ממדת פרישות, וחומרא זו היא מעין "שויא נפשיה חתיכה דאיסורא", ולא מפאת חשש טעות כלל, ולכן כשגמר מרביה - ובאותה בהמה לא דנו לאסור אין מקום להחמיר. אמנם, בשו"ת 'פנים מאירות' (סי' ב) כתב על קושייתו: "לפע"ד אין כאן קושיא כלל, דאדם יכול לסמוך יותר על קבלת רבו, שסברתו אמת יותר מעל סברת עצמו, דילמא טועה הוא בסברא, משא"כ אם הוא מקובל מפי חכמים, ואפשר שגם הוא נתכוון לסברא זו".
גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף קמ"ה, מדור "עלי הדף"
מסכת חולין
דף לז ע"ב, דף מד ע"ב
כללי החומרא "שלא לאכול בשר שהורה בה חכם" (ב)
המשך הנדון בענין הדין הנפסק בשו"ע (יו"ד סי' קטז ס"ז): "בהמה שהורה בה חכם מסברא ולא נמצא הדין בפירוש שהיא מותרת, בעל נפש לא יאכל ממנה", שמקורו טהור במכילתין (לז ע"ב; מד ע"ב), מדברי יחזקאל הנביא (ד, יד): "הנה נפשי לא מטמאה ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה ולא בא בפי בשר פגול", וביארו: "'ולא בא בפי בשר פגול' - שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם",
והעולה מדברינו יוצא, שענין חומרא זו מתפרש בתרין אנפין, וכפי שהסיקו בגמרא: "הני מילי מילתא דתליא בסברא (-"דהתם איכא לספוקי, דלמא לא הוי סברא מעליא". רש"י), רבה בר בר חנה אגמריה סמך". והיינו, דיש לחשוש שמא טעה החכם בשיקול הדעת, ולכן יש להחמיר בזה, ומאידך, מצינו שענין החומרא הוא גם כשאין חשש של טעות, אלא, מאחר שהחכם דן לגבי בהמה זו יש ענין להחמיר שלא לאכלה, וזאת היא ממדת החסידות ופרישות, כי אחרי שהיה צד לאסרה יש כאן חומרא מעין 'שויא נפשיה חתיכה דאיסורא', ולכן יש להחמיר ולאסרה (ראה 'מעדני יו"ט' במכילתין פ"ג אות ל; שו"ת 'פנים מאירות' סי' ב).
כפי הצד השני מצינו ב'מסילת ישרים' (פרק יד), וז"ל: "והפרישות בדינים הוא להחמיר בהם תמיד, לחוש אפילו לדברי יחיד במחלוקת אם טעמו נראה, אפילו שאין הלכה כמותו ובתנאי שלא יהיה חומרו קולו, ולהחמיר בספיקות אפילו במקום שאפשר להקל בהם, וכבר ביארו לנו חכז"ל מאמר יחזקאל: "הנה נפשי לא מטומאה" שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם וכו'. והנה כל זה מותר הוא מן הדין ודאי, אלא איהו דאחמיר אנפשיה, וכבר זכרתי למעלה שאין ללמוד ממה שהותר על כל ישראל, לפרושים שיש להם להרחיק מן הכיעור ומן הדומה לו ומן הדומה לדומה". והיינו, שלדבריו גם כשנפסקה ההלכה כרוב, עכ"ז יש לחוש לדברי היחיד ולהחמיר. ולדבריו צ"ל שמה שאמרו בסוגיין כלפי רבה בר בר חנה: "אגמריה סמך", והיינו, שגמר כן מרבותיו, הכוונה היא, שגמר דין זה מרבותיו - ולא עלה בדעתו שיש חולקים בדבר זה, כי אם ידע שיש חולקים, אלא שגמר מרבותיו שהלכה כדעה זו, שוב היה לו להחמיר מדין 'בהמה שהורה בה חכם'.
עוד יש לתלות בחקירה זו מה שמצינו בפוסקים בדבר איסור שנתערב בהיתר ונתבטל האיסור ברוב, האם יש מקום לחומרא זו. דהנה, בספר 'איסור והיתר' (כלל נז אות טו) איתא: "אמנם אם רצה להחמיר על עצמו שלא לאכול מהבהמה ועוף או מכל דבר שנשאל לחכם, או מתבשיל שנפל או שנמצא בו איסור בכלי שני או בכלי ראשון ויש ס'... ומכל כהאי גונא, ולהרחיק עצמו מכל דבר כיעור הרשות בידו... וגם אמרו 'בהמה שהורה בה חכם בעל נפש לא יאכל ממנה'... וכל אדם יכול לגדור ולהתקדש עצמו אף במותר לו, ואין זה כמוסיף על התלמוד... וגם מצוה היא כמו שדרשו רז"ל מ'כי עם קדוש אתם לה' אלקיך'". וכתב ה'פתחי תשובה' (שם סק"י): "... וצריך לומר, דאף שכתב הרמ"א 'ולא נמצא הדין במפורש... לא יאכל ממנה', אם כן משמע דהא בכלי שני או ביש ס', דנמצא בפירוש אין להחמיר, היינו, שאין החיוב על בעל נפש להחמיר, אבל מ"מ אם רוצה להחמיר - גם בזה מצוה היא". אכן, בעל ה'מנחת יעקב' (על ה'תורת חטאת' להרמ"א) בספרו 'סולת למנחה' (השלמות לספר הנ"ל, בכלל עו סק"ח) כתב בשם ה'תורת האשם', דאם "רוצה להחמיר לנהוג איסור בדבר שלא החמירו בו האמוראים, כגון בתערובת איסור והיתר שבטל בששים או בכלי שני, הוי כמו מינות, ויוצא שכרו בהפסדו...".
ויתכן, שמחלוקת זו תלויה בחקירה זו שהבאנו ביסוד החומרא, דלפי דברי רש"י שיסוד החומרא הוא משום שמא טעה החכם בהוראתו, הרי בכל כגון דא לא שייך כלל חשש טעות בהוראה, כי ההכרעות הרי הן הלכות פסוקות, ואדרבה, אם נחשוש לטעות הרי זה אכן חשש מינות, במה שאינו סומך על פסקם של חכמי התורה, שהתורה מסורה להם - וחובה לפסוק כהוראתם, ואילו, מדברי ה'איסור והיתר' מפורש יוצא, שחומרא זו מצד פרישות היא, כי סוף סוף היה בזה איסור, שהרי האיסור נפל ברוב, ושייך שפיר לומר בזה 'הרחק מן הכיעור ודומה לו' (וראה 'בני יששכר' חודש אדר מאמר ב דרוש ז).
לסיומא דמילתא נביא מה שמצינו מחלוקת הפוסקים בענין חומרא זו האם נאמרה רק במידי דאכילה או גם בשאר איסורי תורה, דהנה במקור הדברים, דהיינו הפסוק שנאמר ביחזקאל הנביא וכן בדברי הגמרא במכילתין ובדברי הרמ"א בשו"ע אודות הלכה זו, המדובר הוא באיסורי אכילה, וכן בספרי מוסר - כשהובאה חומרא זו ההדגשה היא כלפי איסורי אכילה, כגון ב'ראשית חכמה' (שער הקדושה פט"ו) וכן בדברי הרמח"ל הנזכרים, וניתן להוכיח מדברי הרדב"ז בתשובותיו (ח"ח סי' קיא) שחילק בזה בין איסורי אכילה לשאר איסורים, כאשר דן בשאלה מסוימת בענין יין נסך, דלגבי איסור שתיית היין - הגם שלהלכה מותר לשתותו אין ראוי להקל מדין בהמה שהורה בה חכם, ואילו כלפי איסור הנאה של יין נסך לא הורה להחמיר. ומאידך מצינו בשו"ת 'חתם סופר' (יו"ד סי' קמט) שכתב בדיני טהרה כלפי מראות דמים, שמותר לחכם להחמיר על עצמו, ולא גרע מבהמה שהורה בה חכם, וכן כתב בספר 'ערוך לנר' (נדה כ. תוד"ה אגמריה). ובקובץ 'תל תלפיות' (שנת תרסג מחברת יא מכתב יב עמ' צב) האריך הג"ר עקיבא יוסף שלזינגר זצ"ל לחלוק על דברי החת"ס, ומאידך השיב לו הג"ר משה גינז זצ"ל אב"ד קרעסטיר (שם מכתב יט עמ' קנב) דאטו איסור נדה לא חמירא כאיסור מאכלות אסורות, וכן מצינו בספר 'עיני כל חי' (על מכילתין) להגר"ח פלאג'י בשם ספר 'דמשק אליעזר': "שלא יקח אדם אשה שהתירה חכם משום עיגונא, והוא בכלל "'ולא בא בפי בשר פגול' - שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם", וכן יש להביא מספר 'חוט השני' (חלק ימים הנוראים עמ' רצ) שגם במצוות יש חומרא זו, כגון כשיש לפניו אתרוג שהורה בו חכם, מן הנכון למנוע מלקחתו במקום שיש לו אתרוג אחר.
