עוצמת החביבות / רפי זברגר

חולין לו ע''א

הקדמה

המשנה בדף ל''ג הביאה כזכור מחלוקת לגבי הכשרת בשר בהמה שחוטה לטומאה. כל אוכל אינו יכול להיטמא ולטמא אחרים, אם אינו ''מוכשר'' לקבל טומאה. באופן עקרוני ישנם שבעה משקים המכשירים, שאם אחד מהם נשפך על האוכל, הרי הוא ''מכשיר'' את האוכל לקבל טומאה. מאותו רגע של מגע המשקה עם האוכל ואילך, אם נגע האוכל בדבר טמא, הרי הוא נטמא. 
המשנה שלנו דנה בשאלה, מה מכשיר בשר בהמה שחוטה לקבל טומאה. תנא קמא מחייב שפיכת דם על הבשר כדי להכשירו לקבלת טומאה (אם לא נגע דם בבשר, מותר לגעת בבשר בידיים טמאות ללא חשש), לעומת רבי שמעון המסתפק בשחיטה עצמה, ללא צורך בדם, על מנת להכשיר את הבהמה לקבלת טומאה. לדעת רבי שמעון ''חיבת הקודש'' של הקרבן, היא המכשירה את הבהמה לקבל טומאה. 
היום נדון בבעיה אשר עלתה בגמרא בשיטת רבי שמעון.
 

הנושא

• בעי רבי שמעון בן לקיש: צריד של מנחות, מונין בו ראשון ושני או אין מונין בו ראשון ושני?
צריד של מנחות הינו החלק של המנחה, שלא התערבבה היטב, והשמן של המנחה לא הגיע אליו. שואל ריש לקיש, עד כמה הצריד של המנחה הופך להיות מוכשר לטומאה, האם גם עד כדי יכולת לטמא אחרים, ולהפוך אותם להיות ראשון או שני לטומאה?
• כי מהניא חבת הקדש לאפסולי גופיה, למימנא ביה ראשון ושני לא, או דלמא לא שנא?
והגמרא מסבירה את הספק: לפי שיטת רבי שמעון כאמור, אין צורך במגע עם שמן, ומספיקה ''חיבת הקודש'' להכשיר את המנחה, ולכן גם ''צריד של המנחה'' מוכשר לקבל טומאה. שואל ריש לקיש: האם הכשרת חלק זה של המנחה, רק מחמת ''חיבת הקודש'' גורמת לו להיטמא לכל הלכותיו, כך שיכול גם לטמא מאכלים אחרים, ולעשותם ראשון או שני לטומאה, או שמא, הכשרת הטומאה הינה חלקית, ורק מכשירה את הצריד, לקבל בעצמו טומאה, אך לא לטמא מאכלים אחרים? 
• אמר רבי אלעזר, תא שמע (ויקרא י''א, ל''ד): מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם,יִטְמָא, וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי יִטְמָא - אוכל הבא במים הוכשר, אוכל שאינו בא במים לא הוכשר.
רבי אלעזר מביא את הפסוק אשר מהווה מקור לדין של ''הכשרת אוכל לקבלת טומאה''. פסוק זה מדבר אוכל הבא במגע עם מים (ומזה לומדים גם על שאר ששת המשקים המכשירים לקבל טומאה), ומכאן לכאורה משמע, כי רק אוכל הבא במגע עם אחד המשקים מוכשר להיטמא, וצריד של מנחה, שלא בא במגע עם השמן, אינו מוכשר כלל לקבל טומאה.
• אטו רבי שמעון בן לקיש לית ליה אוכל הבא במים. רבי שמעון בן לקיש הכי קמיבעיא ליה: חבת הקדש כאוכל הבא במים דמי או לא.
מיד שואלת הגמרא על דברי רבי אלעזר. הרי למדנו במשנה כי רבי שמעון לא מחייב הבאת מים או משקה אחר כדי להכשיר. אם כן, השאלה היא כפי שציינו לעיל: האם הכשרת האוכל על ידי ''חיבת הקודש'' הינה אותה הכשרה בדיוק כמו מגע במים או בשאר המשקים, ואז יהיה לאוכל ''כוח'' גם לטמא אחרים, ולעשותם ראשון או שני לטומאה, או שמא ''כוח'' הכשרת ''חיבת הקודש'' אינה כל כך חזקה, ויכולה רק לטמא את האוכל עצמו, אך לא לטמא מאכלים אחרים, מכוח טומאת האוכל הראשון?
• רבי אלעזר נמי מיתורי קראי קאמר מכדי כתיב (ויקרא י''א, ל''ח): וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו, טָמֵא הוּא לָכֶם - מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם,יִטְמָא...(שם, ל''ד) למה לי, לאו למעוטי חיבת הקדש?
הגמרא מסבירה את דעת רבי אלעזר. הוא מתייחס לכפילות לכאורה שיש בפסוקים בספר ויקרא, פרק י''א, העוסקים בהכשרת אוכלים לקבלת טומאה. פעם אחת כתוב וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו.. המלמד כי יש לשים מים על זרע (ממנו לומדים על כל המאכלים) כדי להכשיר ולקבל טומאה. ויש חזרה נוספת לכאורה, ארבעה פסוקים לפני כן: מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם,יִטְמָא, גם מכאן לומדים על הכשרת מאכלים לקבלת טומאה. 
האם החזרה בפסוקים אינה מלמדת כי ''חיבת הקודש'' אינה מטמאת את האוכל, עד כדי יכולת לטמא אוכלים אחרים ולהופכם לראשון או שני לטומאה? אם כן, לכאורה פשטנו את שאלתו של ריש לקיש, ו'חיבת הקודש'' אינה יכולה לטמא מאכל, שיוכל לטמא גם מאכל אחר. 
• לא - חד בטומאת מת וחד בטומאת שרץ.
חזרת הפסוקים לא בהכרח מלמדת על הכשרת טומאה עקב ''חיבת הקודש'', אלא יכולה ללמד על הכשרת טומאה, גם מטומאת מת, וגם מטומאת שרץ. 
• וצריכי... 
הגמרא לומדת צריכותא, מדוע לא ניתן ללמוד רק הכשרה טומאה מטמא מת, או רק הכשרת טומאה מטמא שרץ...
בהמשך, דנה הגמרא במשך עמוד שלם על הנושא. מביאה הוכחות לכאן ולכאן, ובין היתר גם מוכיחה את מקור דין ''חיבת הקודש''. בסופו של דבר נדחים כל ההוכחות ובתחילת דף ל''ז שוב חוזרת הגמרא על השאלה הראשונה של ריש לקיש: 
מאי, כי מהניא חבת הקדש לפסולא דגופיה, אבל למימנא ביה ראשון ושני לא, או דלמא לא שנא - תיקו:
נשארת הגמרא ב''תיקו'' בשאלתו של ריש לקיש, כך שאין הוכחה לא לכאן ולא לכאן - מחכים ל"פתרון אליהו הנביא".
בכל מקרה, מוסיפים הראשונים, כי ספק זה של ריש לקיש אינו אלא במישור הדאורייתא, אך מדרבנן, ''חיבת הקודש'' גורמת גם לטומאה המסוגלת לטמא אחרים בראשון ושני לטומאה. 
 

מהו המסר?

למדנו היום עד כמה "עוצמת חיבת הקודש'' יכולה להכשיר את בשר הקרבנות לקבל טומאה. אמרו כי בכל מקרה יש לה כוח להכשיר באופן מלא מדרבנן, ונשארו בשאלה לגבי עוצמתה של חיבת הקודש מדאורייתא.
"חיבת הקודש" במהותה מלמדת אותנו כי דברים שיש להם "חיבה גדולה", כמו קרבנות אשר חביבים מאוד בעיני הקדוש ברוך הוא ובעיני אנשים, מושפעים ממנה השפעה גדולה עד מאוד.
נלמד מכאן מסר גדול, כמה השפעה יש ל"חביבות", חברות, אהבה וחיבה. הורה אשר עוטף את ילדיו בחיבה גדולה, מקנה לו ביטחון גדול, משרה עליו שלווה ושקט נפשי בל ישוער, נותן לו בכך כוחות גדולים במעלה הדרך.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]