מינון השקעת משאבים / רפי זברגר

חולין לד ע''ב - לה ע"א

הקדמה

למדנו במשנה בדף ל''ג. מחלוקת תנאים לגבי נגיעת ידיים טמאות (בלשון המשנה מסואבות) בגוף בהמה לאחר שחיטה:
השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם - כשרים ונאכלין בידיים מסואבות לפי שלא הוכשרו בדם, ר' שמעון אומר - הוכשרו בשחיטה.
המחלוקת היא, האם הבהמה ''הוכשרה לקבל טומאה'', למרות שלא יצא לה דם בעת השחיטה. כזכור, דם הינו אחד מחמשה משקים המכשירים לקבל טומאה. כל עוד לא נשפך על האוכל אחד מאותם משקים, אין האוכל יכול לקבל טומאה.
במשנה מדובר על בהמה או עוף אשר נשחטו ללא יציאת דם בזמן השחיטה. לפי תנא קמא, אין הבהמה או העוף מוכשרים לקבל טומאה, ולכן מותר לגעת בהם בידיים מסואבות. רבי שמעון חולק וסובר, כי עצם השחיטה גורמת לבהמה/עוף להיות מוכשרת לקבל טומאה, ולכן אין היתר לגעת בה בידיים מסואבות.
הגמרא, מיד לאחר המשנה מקשה, מדוע ידיים מטמאות את הבהמה, הרי ידיים הינן ''שניות לטומאה'' (רמת טומאה של ''שני לטומאה'', אשר נטמא מדבר שהיה ''ראשון לטומאה'', שהוא עצמו נטמא מאב הטומאה) ושני לטומאה אינו מטמא אוכלים ומשקים?
ישנם חמישה הסברים בגמרא המתרצים את הקושיא הנ''ל, כאשר חלקם מעמידים את המשנה בבשר חולין "שהקפידו לעשותם בטהרה" (או טהרת תרומה, או טהרת קודשים), ומכיוון שכך, גם ידיים, שהם שניות לטומאה, יכולות לגרום לבהמה/עוף להיות שלישי לטומאה הפוסל תרומה, ומטמא קודשים.
בהמשך לתשובות אלו, פוסק עולא לקראת סוף דף ל''ד, הלכה הקשורה ל''חולין אשר נעשו על טהרת הטומאה'':
אמר עולא: האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת תרומה - נפסל גופו מלאכול בתרומה.
אדם האוכל מאכל חולין אשר הקפידו לשמור אותו על טהרת הטומאה, והוא היה בדרגה של ''שלישי לטומאה'' (נטמא מ''שני לטומאה'', לפי רוב השיטות), הרי גופו של האוכל עצמו נהפך להיות ''שלישי לטומאה'', ולכן אסור לו לאכול תרומה, למרות שאינו מטמא את התרומה.
 

הנושא

כדי להבין את שאלת רב המנונא מן המשנה במסכת טהרות (ב', ג') על דינו של עולא שלמדנו לעיל, נקדים מספר הקדמות:
• ניתן לומר על דבר שהוא מטמא דבר אחר, אם הדבר האחר יכול להמשיך ולטמא דבר שלישי. 
• אך אם הדבר השני אינו יכול לטמא הלאה, הדבר הראשון פוסל את הדבר השני, אך לא מטמא אותו. 
• נזיד הדמע הינו מאכל המתובל בתבלין של תרומה, כך שחלקו הקטן הינו תרומה, אשר חייבת להיאכל רק ע''י כהן. 
איתיביה רב המנונא לעולא: הראשון שבחולין - טמא ומטמא, והשני פוסל ואינו מטמא, והשלישי נאכל בנזיד הדמע.
המשנה מפרטת שלושה דינים הקשורים לשלבים שונים של טומאה:
• ראשון לחולין, אשר נטמא מאב הטומאה, הוא עצמו טמא, ויכול לטמא דבר אחר, והופך אותו להיות שני לטומאה. השני הזה יכול לטמא, אבל אך ורק תרומה.
• שני לחולין יכול רק לפסול תרומה, שהרי התרומה הופכת להיות שלישית לטומאה, ואינו יכולה עוד לטמא, ולכן היא רק נפסלת ולא נטמאת, כפי שלמדנו בהקדמה. 
• אם נזיד דמע נגע בשני לטומאה, אשר לכאורה פסל אותו, למרות זאת, מותר לכהן לאכול את נזיד העדשים הנ''ל. (אחד מאיסורי כהן – לא לאכול תרומה טמאה, והכהן האוכלה נטמא בגופו).
ואי אמרת נפסל גופו מלאכול בתרומה, ספינן ליה מידי דפסיל ליה לגופיה?
מסיים רב המנונא את קושייתו, ואומר, כי אם אמנם דברי עולא נכונים, שאדם האוכל שלישי לטומאה נפסל גופו, האם יש היתר לכהן, לאכול דבר שבסופו של דבר יטמא את גופו?
אמר ליה: הנח לנזיד הדמע דליכא כזית בכדי אכילת פרס.
מתרץ עולא ואומר, כי נזיד הדמע הינו מאכל מיוחד, אשר היחס בין תבלין תרומה שבו לשאר המאכל, הינו כל כך קטן, שאם אוכל בכדי אכילת פרס (שיעור זמן של אכילת ארבע ביצים), לא יצטרפו כל התבלינים בזמן זה לכדי כזית. 
ומכיוון שלא אכל כזית תרומה בזמן של אכילת פרס, אינו נאסר באכילה. 
 

מהו המסר?

שיעור של אכילת פחות מכזית איסור בזמן של אכילת פרס, מוכר וידוע מאיסורים שונים בתורה ובחז''ל. משמעות הלכה זו היא, שלמרות שאדם אוכל דבר אסור, אך מכיוון שאינו מצטרף לשיעור של כזית בזמן מסוים ומוגדר (אכילת פרס, לפי דעה מקובלת מדובר בארבע דקות) אין איסור לאכול מאכל זה.
רעיון העומד מאחורי כלל זה, מלמד אותנו כי יש גבול מינימלי לאיסור. למרות שהתערובת של נזיד הדמע מכיל תרומה, אך שיעורה כל כך קטן, שאינו מצטרף לכזית, כשאוכלים במשך ארבע דקות, אנו לא מחשיבים זאת כתרומה, לגבי אכילת חולין בטהרה.
יחס זה אל התערובת מלמד אותנו כיצד להתייחס ל''נושאים שוליים''. כאשר המינון של נושא מסוים הינו קטן ולא משמעותי, הרי שאין להשקיע בו יותר מידי זמן וכוח. יש לזכור כי כוחות שלנו מוגבלים ואין לנו יכולת להשקיע בכל הנושאים העומדים לפתחנו בכל המרץ והכוח. לכן, יש למפות ולזהות את הנושאים, כך שאת השקעתנו על הנושאים הפחות עקרוניים נצמצם עד למינימום, ועל הנושאים היותר חשובים ויותר מרכזיים בחיינו ניתן "את כל הגז".


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]