עין טובה / רפי זברגר

חולין כט ע''א

הקדמה

אנו ממשיכים בקושיות על שיטת רב אשר למדנו בדף הקודם. הוא פסק שם כי מחצה על מחצה נידון כרוב. 
כלומר, אם יש חצי, אנו דנים כאילו יש רוב. למשל בדין שחיטה, עליו דיבר רב: אם שחט חצי סימן, אנו דנים ואומרים כאילו שחט רוב סימן. הסברנו זאת במאמר של הדף הקודם, ואמרנו כי סברתו של רב, שהתורה קובעת בדיני רוב כי ''אין להשאיר רוב'', ומכיוון ששחט חצי סימן לא השאיר רוב, ולכן השחיטה כשירה. 
הגמרא מקשה עליו ארבע קושיות, חלקן בדף הקודם, וחלקן בראשית הדף שלנו. נדון היום בקושיה הרביעית והאחרונה.
 

הנושא

תא שמע: הרי שהיה חצי קנה פגום, והוסיף עליו כל שהוא וגמרו - שחיטתו כשרה.
מדובר בברייתא זו על עוף שהיה ''פגום'' בחצי מאחד הסימנים עוד לפני השחיטה. הכוונה שהסימן נחתך כבר בחציו ע''י גורם אחר שאינו השוחט. לאחר מכן, השוחט הוסיף בשחיטתו על מקום הפגימה, ובכך גרם לכך שרוב הסימן היה "חתוך".
פוסקת הברייתא במקרה זה כי השחיטה כשירה והעוף מותר באכילה. 
הגמרא מנתחת את דין זה: ואי אמרת מחצה על מחצה כרוב - טרפה הויא?
אם נאמר כשיטתו של רב, המחשיב חצי כמו רוב, הרי שהיינו צריכים לפסול את השחיטה בברייתא. שכן, כבר לפני השחיטה היה סימן אחד פגום בחציו, אבל לפי שיטת רב, נחשב פגום ברובו. במצב כזה אנו מגדירים את העוף כטריפה, ואין משמעות לשחיטת עוף טריפה. ומכיוון שהברייתא הכשירה שחיטת עוף זה, כנראה היא חולקת על דינו של רב. 
מתרץ רבא: שאני לענין טרפה, דבעינן רוב הנראה לעיניים.
יש הבדל, אומר רבא, בין רוב בדיני שחיטה, לרוב בדיני טריפה. בדיני טריפה אנו דורשים שיהיה רוב ''ניכר לעיניים''. 
אם יש רק חצי סימן פגום, אין זה רוב הניכר ממש ו''נראה לעיניים'', לכן אין העוף מוגדר כטריפה, והשחיטה שבוצעה לאחר הפגימה מתירה את העוף באכילה. כלומר, גם רב, אשר פסק בשחיטה, כי שחיטת חצי סימן נחשבת כמו שחיטת רוב סימן, יודה בדיני טריפה, כי פגימת חצי סימן אינה הופכת את העוף לטרף, כיוון שחצי אינו ניכר כרוב. 
 

מהו המסר?

הגמרא בסופו של דבר דוחה את תשובת רבא, וקובעת כי רבא פסק את דינו שחצי נחשב לרוב, רק בדין קרבן פסח בלבד. למרות זאת, נראה כי ניתן ללמוד מתשובת רבא מסר מעניין לחיים.
תורף תשובתו מבחינה בין טריפה שהיא "גורם פסול", לבין שחיטה שהיא "גורם הכשר". כדי להכשיר, פסק רבא בשלב זה של הגמרא, כי כבר לאחר שחיטת חצי סימן, אנו מחשיבים זאת הלכתית כאילו שחט סימן שלם ומכשירים את העוף.
לעומת זאת, כדי לפסול משהו, לא מספיק שראינו ''בערך''. לא מספיק שהטריפה הייתה בחצי סימן, וכבר אז נמהר לפסול את העוף ולהגדירה כטריפה. יש לראות זאת בראיה ברורה וחדה, ראייה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי ישנו פסול בפנינו, ורק לאחר מכן נכריז על העוף כי הוא טרף. במילים אחרות נוכל לומר כי אנו "נשתדל'' להכשיר, אך כלל וכלל לא נזדרז לפסול. כדי לפסול משהו, אנו חייבים להיות בטוחים, ''ולראות בעיניים'', שיש סיבה טובה ומספיקה כדי לפסול.
עיקרון זה חשוב לעין ערוך ביחסי בינאישיים. נשתדל למהר, להזדרז, ולעשות כל מאמץ כדי לראות דברים טובים אצל אנשים, ''להכשיר'' אותם ולחשוב עליהם מחשבות טובות. גם אם ראינו "חצי סימן'' של דברים טובים, אנו ''נתרגם'' אותם לטוב, ונחשוב עליהם מחשבות טובות. לעומת זאת, כדי לחשוב מחשבות לא טובות על אנשים, אנו חייבים להיות בטוחים מעל לכל ספק, כי אמנם ''יש דברים בגו''. אנו חייבים ''לראות בעיניים'', ולהיות בטוחים כי אמנם, הבן אדם התנהג שלא כשורה, ורק אז נחשוב עליו דברים לא טובים.
כדי ליישם מבט זה, ולהבחין בין מחשבות טובות, לכאלו שאינן כל כך טובות, נשתדל ללכת בדרכם של תלמידי אברהם אבינו, אשר אחד משלושה מאפיינים שלהם הינו ''עין טובה'' (אבות, ה', י''ט).


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]