סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1109

"דתניא כה תברכו את בני ישראל, רבי ישמעאל אומר למדנו ברכה לישראל מפי כהנים"

חולין מט ע"א

נחלקו בברייתא: לדעת רבי ישמעאל הכהנים מברכים את ישראל והקב"ה מברך את הכהנים, ולדעת ר"ע כהנים מברכים את ישראל והקב"ה מסכים על ידם, והכהנים מתברכים מהקב"ה משום "ואברך מברכך". הפרי מגדים בהלכות נשיאות כפיים [סוף סימן קכ"ט], כותב שכהן שאינו רוצה לעלות לדוכן לברך את ישראל, כופין אותו לעלות ומכין אותו עד שתצא נפשו. ולכאורה קשה הרי בדין כפיה על המצוות איתא במס' חולין ק"י:, ש"כל מצות עשה שמתן שכרה בצידה אין בית דין של מטה מוזהרין עליה". וממילא כל מצוה שכתוב בתורה את מתן שכרה אין בית דין כופין את מי שאינו רוצה לקיימה. והטעם פרש"י, דלכך פירש מתן שכרה לומר אם לא תקיימנה זהו עונשו שלא יטול שכר זה, ממילא ב"ד כבר אינם צריכים להענישו בעונש אחר, אחרי שהוא כבר מקבל את עונשו בזה שאינו מקבל את השכר. ומעתה קשה מאוד למה יש דין כפייה על מצות ברכת כהנים, הרי בברכת כהנים כתוב "ואני אברכם", שהקב"ה מברך את הכהנים כאשר הם מברכים את ישראל, וא"כ זה נחשב כמצוה שמתן שכרה בצידה שהכהנים מקבלים ברכה מהקב"ה. ובמצות עשה שמתן שכרה בצידה, אין ב"ד כופין עליה, ולמה כאן כותב הפרי מגדים שב"ד כופין על מצות ברכת כהנים.

ונראה לומר דהנה מצינו באחרונים שכל הדין שמצוה שמתן שכרה בצידה אין כופין עליה, זהו דווקא אם המתן שכרה כתוב בעצם המצוה, שנאמר שכר מסויים ומיוחד על קיום המצוה הזו. דבזה י"ל כיון שהמצוה הזו מביאה מתן שכר, א"כ אין כופין עליה, שעצם זה שאינו מקבל את השכר זהו עונשו. אבל אם השכר לא נאמר בעצם המצוה אלא שנאמר שכר לגבי ענין אחר, ומי שמקיים את המצוה הזו הוא מוגדר ג"כ כראוי לקבל את השכר שנאמר במקום אחר, בזה המצוה אינה מוגדרת כמצוה שמתן שכרה בצידה. אלא עצם המצוה היא מצוה שאין בה מתן שכר, והשכר שמקבל מי שמקיים את המצוה הזו ממקום אחר הוא שכר צדדי שאינו קשור ושייך לעצם המצוה. והיסוד בזה שאם השכר לא נאמר בפרוש על המצוה הזו, הרי עצם המצוה מוגדרת כמצוה שאין בה שכר, והשכר הצדדי שמקבלים במצוה הזו מחמת ענין אחר, הוא מוגדר כדבר חיצוני, ואי אפשר להחשיב את מי שעובר ולא מקיים את המצוה הזו שהוא נענש בזה שאינו מקבל את השכר הזה, כיון שהשכר הזה לא קשור באופן ישיר למצוה. ולפי זה לגבי ברכת כהנים, כאשר אנו דנים אם היא מוגדרת כמצוה שמתן שכרה בצידה מכוח זה שהכהנים מתברכים מפי הקב"ה, לכאורה זה תלוי בפלוגתת רבי ישמעאל ורבי עקיבא. ולדעת רבי ישמעאל שהשכר נאמר בעצם המצוה, והפסוק "ואני אברכם" שנאמר בברכת כהנים נאמר על הכהנים, א"כ באמת השכר נאמר בפרוש על המצוה הזו. וממילא יש להחשיב את המצוה הזו כמצוה שמתן שכרה בצידה, וצריך להיות בזה הכלל שאין בית דין של מטה מוזהרין על זה, ואין בזה דין כפייה. אבל לדעת רבי עקיבא דבמצות ברכת כהנים לא נאמר שום שכר לכהנים, והפסוק "ואני אברכם" אינו מדבר על הכהנים אלא על ישראל, א"כ כאשר אנו דנים על עצם המצוה, אין היא מוגדרת כמצוה שמתן שכרה בצידה, אלא שיש שכר מצד ענין אחר, שכתוב "ואברכה מברכך" שמי שמברך את ישראל הקב"ה מברכהו, והשכר הזה הוא שכר כללי שנאמר לכל מי שמברך את ישראל, ואינו מוגדר כשכר על ברכת כהנים. וי"ל שהשכר הזה אינו מגדיר ומחשיב את המצוה כמצוה שמתן שכרה בצידה. וממילא לשיטתו באמת הדין הוא כדברי הפרי מגדים שכהן שאינו רוצה לישא את כפיו ולברך את ישראל, יש בזה דין כפייה, שבית דין מצווין לכפותו לעשות את רצונו של מקום ולקיים את המצוה.

ולהלכה הכלל הוא שהלכה כרבי עקיבא מחברו, כמבואר בגמ' בכתובות [דף פ"ד ב'], וא"כ כאן שנחלק עם רבי ישמעאל, הלכה כרבי עקיבא. ולפי זה כותב הפרי מגדים להלכה שכופין את הכהן לעלות לדוכן ולברך ברכת כהנים.

(הגאון רבי בן ציון פלמן זצ"ל)