סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1108

"איתמר השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודת כוכבים"

חולין לט ע"א

אדם שחט בהמת חולין השחיטה עצמה לא היתה לשם ע"ז, אבל כאשר הוא שחט, היתה כוונתו לזרוק את הדם של הבהמה הנשחטת לע"ז, אנו יודעים שבהמה שנשחטה לע"ז מקבלת שם של תקרובת ע"ז והיא אסורה באכילה ובהנאה ונקראת זבחי מתים, אבל מה הדין כאשר השחיטה עצמה לא נעשתה לשם ע"ז אלא שרק השחיטה היתה כזו שבכוונת השוחט היה לזרוק את הדם אח"כ לע"ז, האם כוונה זו משפיעה כבר על השחיטה והרי זה כבהמה שנשחטה לע"ז, וגם אם אח"כ לא יזרק הדם תהיה הבהמה אסורה משום השחיטה, או לא, נחלקו בדבר רבי יוחנן ור"ל. "רבי יוחנן אמר פסולה ורבי שמעון בן לקיש אמר מותרת" והגמ' מבארת: "רבי יוחנן אמר פסולה מחשבין מעבודה לעבודה וילפינן חוץ מפנים" והרי לגבי פנים דהיינו לגבי קודשי ביהמ"ק אדם ששוחט כשמחשבתו בשעת השחיטה לזרוק את הדם מחוץ לזמנו הרי"ז פיגול ומחשבים מעבודה לעבודה, וכך גם לגבי ע"ז. "ור"ל אמר מותרת אין מחשבין מעבודה לעבודה ולא גמרינן חוץ מפנים". תוס' בד"ה "ריש לקיש" מחדשים חדוש מענין: "מודה ריש לקיש דחייב מיתה כדאמרינן בפרק ד' מתות" ז"א גם כאשר ר"ל סבור שהבהמה לא נאסרה אין זה אומר שהעושה כך פטור ממיתה מדין עובד ע"ז, אדם ששוחט בהמה לצורך עצמו כשכוונתו בשעת השחיטה לזרוק את הדם לע"ז יש לו שם של עובד ע"ז אליבא דר"ל, גם אם בפועל הבהמה לא נאסרה במעשה השחיטה. אומרים תוס': "ואין לתמוה היאך נהרג הא דלמא מימלך ולא זריק דם לעבודת כוכבים" כיצד ניתן להרוג את שוחט הבהמה על סמך כך שכוונתו היתה לזרוק בעתיד את הדם לעבודת כוכבים, הרי אנו הורגים אותו על מעשה השחיטה גריידא, והדבר לא יתכן, יש מקום לחשוב שמא אותו אדם ימלך ולא יזרוק את הדם לעבודת כוכבים ואז מעשה השחיטה אינו מחייב כלום, מדוע א"כ סבור ר"ל שיש להרוג את השוחט, וביותר תוס' מביא גמ' במס' סנהדרין סא. שם נא' על אדם שאמר אלך ואעבוד עבודה זרה פטור, דאמרינן מסתמא נמלך ולא עביד. גם אם הוא אומר שילך לעבוד ע"ז מסתבר שסוף סוף הוא ימלך בו, מדוע א"כ סבור ר"ל כאן שלא אומרים שמא ימלך. עונים תוס' הכא וודאי לא מימליך כיון דעביד מעשה ששחט, ואחר מעשה אין אדם נמלך. ז"א תוס' מחדשים שכאשר אדם אומר בפיו שהוא מתעתד לעשות דבר יש עדיין מקום לחשוש שמא ימלך בו, אבל אדם שעשה מעשה על מנת לעשות מעשה נוסף, המעשה שהוא עשה יוביל אותו בהכרח למעשה הנוסף, אין מקום לחשוש דלמא מימליך אחר מעשה שנעשה, והדבר שונה ממה שנא' שם בסנהדרין אלך ואעבוד, משום ששם רק נאמרו דברים ולא נעשו מעשים. ע"כ היסוד הנלמד מדברי התוס'.

קוש' מענינת שואל על דברי התוס' הגאון רבי יוסף שאול נתנזון בעל השואל ומשיב בהגהותיו יד שאול למשניות כלים. בתוספתא פ"ט בכלים שהובאה בפרק חמישי מכלים במשנה ז' בפרוש הר"ש משנץ נא' כך: "כלי חרס שנטמא אין לו שום אופן לטהר אותו אלא דווקא בשבירה, השבירה היא שמפקיעה את השמוש של הכלי חרס, ואז הוא בטל מתורת כלי ושוב הטומאה פוקעת, מה יהיה אם אדם ימלא כלי חרס שנטמא בסיד או בגבס ויבטל את בית הקבול של הכלי, האם גם בזה די כדי לטהר את כלי החרס שהרי הוא כבר לא כלי, נא' שם בתוספתא שרבי שמעון בן גמליאל סבור שהכלי נטהר, ואילו חכמים מטמאים, מסביר הר"ש: "דלמא מימליך ומפני ליה" ז"א אין כאן בטול כלי, יש מקום לחשוש שמא זה שסתם את הכלי ימלך בו ויפנה את הכלי. שואל הגאון בעל השואל ומשיב הרי תוס' אצלנו סבורים שאחר מעשה אין אדם נמלך. הגאון בעל השואל ומשיב נשאר בצע"ג, אם כי למתבונן יש לחלק בין הדברים.

(האדמו"ר מטאלנא)