קטן היודע
סוכה מב ע"א
"קטן היודע לנענע חייב בלולב".
הקשה החתם סופר: "קטן היודע לנענע. צ"ע אי מן התורה מדאגבהיה נפיק ביה בלי שום נענוע, למה לא יחנך הקטן היודע ליקח לולב בידו אפילו בלי נענוע?".
תירץ בספר מרומי שדה לנצי"ב מוולוז'ין, ש"אין מצוה לחנכו אלא באופן שיהיה עושה כשיגדל, שהרי עיקר החינוך הוא משום שיהיה יודע לעשות אחר כך".
על טעם זה יש להוסיף, שעיקר החינוך הוא שישמח וירגיל במצוה. אולם אם אינו בשל דיו להצליח לעשותה כמו שעושים הגדולים, רק תסכול ועצבות יצמחו לו מעשייתה.
וכך אמרו במסכת נזיר דף כט ע"א: "כל חינוך דלא חשיב לא ניחא ליה". ופירש הרא"ש: "כל חנוך שאין קרוביו מחשבים אותו – בזיון הוה ולא ניחא ליה לנער, דלא רצו חכמים לתקן חנוך כזה שמא ישמע לקרוביו ויעבור על נזירותו".
על דרך הדרוש יש להוסיף הסבר נוסף:
כתב המשנה ברורה סימן יז ס"ק י:
"מה שכתב בדרשות מהרי"ל בהלכות נשואין שנוהגין שגם נערים גדולים אין מתעטפים בציצית עד שנושאין להם נשים, וסמכו להן אקרא דכתיב גדילים תעשה לך וסמיך ליה כי יקח איש אשה, הוא דבר תמוה דעד שלא ישא אשה יהיה יושב ובטל ממצות ציצית".
דברי החפץ חיים בודאי נכוחים, הרי מפורש בגמרתינו שאפילו קטן חייב בציצית!
ואותה קושיה קיימת גם על הנוהגים שלא לקנות ארבעת המינים עד לנישואין.
אלא שלהמתיק את דברי המהרי"ל יש לבאר כך:
צריך אדם להיות אוהב את אשתו כגופו, ומכבדה יותר מגופו (מסכתות יבמות דף סב ע"ב; וסנהדרין דף עו ע"ב). כל עוד לא בגר מספיק ואינו עסוק אלא בעצמו ובתענוגותיו, איננו כשיר עדיין לנישואין.
וזה לך האות שמתחשב הוא בזולת:
אם "יודע לנענע" הוא, ואינו מניף את לולבו אל עבר עיניו של שכינו הסמוך לו, הרי שכבר מכיר הוא שיש עוד מלבדו.
אם "יודע להתעטף" הוא, ואינו מצליף בציציותיו בפני הסובבים, הרי זה חסיד גמור, היודע שמצוות בין אדם לחבירו קודמות להידורים של רשות שבין אדם למקום.
ואם הגיע לפירקו וכבר נשא אשה, בודאי ראוי הוא גם לנענע ולהתעטף כדבעי.
ומסופר על החפץ חיים שראהו אדם והנה הוא נוטל ידיו בצמצום רב.
שאל אותו, הכיצד אינו חש לדברי השולחן ערוך אורח חיים בסימן קנח סעיף י: "אעפ"י ששיעורם ברביעית, יוסיף ליטול בשפע, דאמר רב חסדא: אנא משאי מלא חפני מיא, ויהבו לי מלא חפני טיבותא (מסכת שבת דף סב ע"ב)".
ענה החפץ חיים, חושש אני לטרחתה של המשרתת הדלה המכתתת רגליה בכפור לשאוב את המים לנטילה.
