שני ראשים
מנחות לז ע"א
"בעא מיניה פלימו מרבי: מי שיש לו שני ראשים באיזה מהן מניח תפילין? אמר ליה: או קום גלי או קבל עלך שמתא. אדהכי אתא ההוא גברא, אמר ליה: איתיליד לי ינוקא דאית ליה תרי רישי, כמה בעינן למיתב לכהן? אתא ההוא סבא תנא ליה: חייב ליתן לו י' סלעים. איני? והתני רמי בר חמא, מתוך שנאמר: פדה תפדה את בכור האדם, שומע אני אפילו נטרף בתוך ל', תלמוד לומר: אַךְ - חִלֵּק! שאני הכא, דבגולגולת תלא רחמנא".
קשה, וכי כה חמור להתפלפל בדין שמציאותו דמיונית? ואם תמצי לומר שאכן חמור הדבר, וכי איזו ראיה הביאה הגמרא מכך שנולד תינוק כזה, ומדברי ההוא סבא שחייב ליתן י' סלעים? הרי מיד הקשתה הגמרא שתינוק כזה טריפה הוא, לכן בודאי לא יאריך ימים להתחייב בתפילין!
עוד קשה, הניחא שמתא אך למה הקדים רבי להציע לו שיגלה? לא מצינו שנהגו כך רבנן בשמתא.
אלא שלא נידהו רבי אלא מדין חכם המנדה לכבודו. כי הבין שלא בא פלימו אלא להוכיחו על שנוטל הוא שררה על ישראל בעוד שראש הגולה הוא ראשם של ישראל בבבל. "אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?!" (מסכת חולין דף ס ע"ב). הלא מקרא מלא (משלי כח, ב) בְּפֶשַׁע אֶרֶץ רַבִּים שָׂרֶיהָ. שלא ייהפכו ישראל חלילה למפלצת בעלת שני ראשים. לכן מיהו איפוא מלכם של ישראל שדינו לקבל עליו עול מלכות שמים יותר מאחיו, כמו שאמרו במסכת ברכות דף לד ע"ב: "המלך - כיון שכרע, שוב אינו זוקף, שנאמר: (מלכים א ח, נד) וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל וגו' קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח ה' מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו"? – מי מבין שני הנשיאים הוא הראש שבו מקבל ישראל עול מלכות שמים ומניח תפילין?
לפיכך ענהו רבי: רצונך לקבל עליך את מלכותו של ריש גלותא? בבקשה, קום וגלה בבלה!
ואף על פי כן, לא שקט רבי עד שבירר את שאלתו של פלימו. שכך אמרו במסכת הוריות דף יא ע"ב: "בעא מיניה רבי מרבי חייא: כגון אני מהו בשעיר? אמר ליה: הרי צרתך בבבל. איתיביה: מלכי ישראל ומלכי בית דוד, אלו מביאים לעצמם ואלו מביאים לעצמם! אמר ליה: התם לא כייפי אהדדי, הכא אנן כייפינן להו לדידהו". ונצרך רבי לקבל שתפל הוא בנשיאות לנשיא הגולה שבבבל.
למרות זאת, כשם שגער בפליימו לנדותו כך גער רבי גם ברבי חייא, כאשר הזכרת הנשיא שבבבל פגעה בו. בירושלמי מסכת כלאים פרק ט הלכה ג: (ומסכת כתובות פרק יב הלכה ג)
"רבי הוה ענוון סגין והוה אמר... אין סליק רב הונא ריש גלותא להכא אנא מותיב ליה לעיל מיניי, דהוא מן יהודה ואנא מבנימין, דהוא מן דכריא ואנא מן נוקבתא. חד זמן אעל רבי חייא רובה לגביה אמר ליה הא רב הונא לבר, נתכרכמו פניו של רבי. אמר ליה ארונו בא. אמר ליה פוק וחמי מאן בעי לך לבר. ונפק ולא אשכח בר נש וידע דהוא כעיס עלוי. עבד דלא עליל לגביה תלתין יומין".
