הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
רבי יוחנן וריש לקיש
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
זבחים עב ע"א-ע"ב
/וניבטלו ברובא! וכי תימא, חשיבי ולא בטלי, הניחא למאן דאמר: כל שדרכו לימנות שנינו, אלא למאן דאמר: את שדרכו לימנות שנינו, מאי איכא למימר? דתנן: מי שהיו לו חבילי תילתן של כלאי הכרם -
ידלקו, נתערבו באחרים (ואחרים באחרים) - כולן ידלקו, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: יעלו באחד ומאתים; שהיה רבי מאיר אומר: כל שדרכו למנות מקדש, וחכמים אומרים: אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד, רבי עקיבא אומר: שבעה; ואלו הן: אגוזי פרך, ורימוני באדן, וחביות סתומות, וחילפי תרדין, וקילחי כרוב, ודלעת יונית, ר' עקיבא מוסיף: אף ככרות של בעל הבית, הראוי לערלה - ערלה, הראוי לכלאי הכרם - כלאי הכרם;
ואיתמר עלה, רבי יוחנן אמר: את שדרכו למנות שנינו, רשב"ל אומר: כל שדרכו למנות שנינו;
הניחא לריש לקיש, אלא לרבי יוחנן מאי איכא למימר?
אמר רב פפא: האי תנא, תנא דליטרא קציעות הוא
1.
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק טז הלכה ז:
כן כל בעלי חיים חשובין הן ואינם בטלין, לפיכך שור הנסקל שנתערב באלף שוורים ועגלה ערופה באלף עגלות, או צפור מצורע השחוטה באלף צפרים או פטר חמור באלף חמורים כולן אסורין בהנייה,
אבל שאר הדברים אע"פ שדרכן לימנות ד הרי אלו עולין בשיעורן.
2.
הגהות מיימוניות הלכות מאכלות אסורות פרק טז הלכה ז:
[ד] כרבנן לגבי ר"מ והא דפליגי בפ"ק דביצה וס"פ הערל דר' יוחנן אמר את שדרכו לימנות ור"ל אמר כל שדרכו לימנות אליבא דר"מ הוא דפליגי
רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו רק בדעת רבי מאיר. אבל ההלכה היא כחכמים ולא כרבי מאיר.
2.1
אבל בס' התרומה פסק כמאן דאמר כל שדרכו לימנות אינו בטל ולפיכך כתב על ביצה שיש בה אפרוח או דם דבטלה בס"א כדלעיל בפ' ט"ו ה"מ בזמן שמכירה אבל אין מכירה אינה בטלה שהרי לפעמים רגילים למנות ביצים
ספר התרומה פוסק כריש לקיש. הוא לא מתייחס במפורש לשאלה אם המחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש היא גם אליבא דחכמים.
2.2
אבל ריצב"א פסק כר' יוחנן דאמר את שדרכו לימנות דוקא בטל ופעמים מוכרים ביצים סל מלא באומד ומתוך כך התיר קורקבנין שנתערב בהן קורקבן של נבילה שאומר שאין דבר שבמנין וגם אין לאוסרם מכח דבר הראוי להתכבד דאמרינן בנדרים (נ"ד ב) קרביים לאו בני מיכל נינהו ואוכליהון לאו בר אינש וגם בפ"ק דביצה גרסינן מידי דהוה אקורקבנין ובני מעיין אע"ג דבישרא הוא כיון דאיכא אינשי דאכלי ואיכא אינשי דלא אכלי ובספר המצות כתב דבריו אלה כולן ע"כ:
ריצב"א פוסק כרבי יוחנן [בדעת רבי מאיר?]
3.
ורבו בזה המחלוקות וההסברים [ראה פירוט נרחב ב"מתיבתא", הערה טז].
4.
דבריו לעיל בסעיף 2 הם על פי הכלל שהלכה כרבי יוחנן נגד ריש לקיש.
4.1
ואולי יש לומר בעניין זה, שהכלל, שהלכה כרבי יוחנן נגד ריש לקיש הוא רק בהלכות עצמיות שלהם, ולא כאשר הם מסבירים דעות של תנאים [תנא מסויים, או מחלוקת בין תנאים]. גם עניין זה שנוי במחלוקת בין הפרשנים.
5.
ונשאלת השאלה על האמור בסעיף 2: אם גם רבי יוחנן וגם ריש לקיש ידעו שהלכה כחכמים ["יחיד ורבים - הלכה כרבים"] מדוע הם הסבירו את דעת רבי מאיר דווקא?
5.1
ועוד יש לשאול: הרי כל הסבר בדעת רבי מאיר ממילא מסביר גם את דעת חכמים, ויוצא שהם [רבי יוחנן וריש לקיש] נחלקים, ממילא, גם בהסבר דברי חכמים [אמנם לא בהכרח]!
5.2
אלא, שזוהי בדיוק המחלוקת בין הפרשנים - ראה "מתיבתא", שם, שם, וגם ב"ילקוט ביאורים", עמוד ריט, בהערה נז, ובטבלת הסיכום, שם. וכן ראה את סיכום השיטות ב"שוטנשטיין" על דף עג עמוד א, הערה 11.
6.
הפרשנים דנים גם בסוגיות נוספות בש"ס שעוסקות בנושא של דבר שבמניין אם בטל ברוב, ולפי זה מושפעת גם ההכרעה בסוגייתנו.
7.
ועוד: שו"ת יביע אומר חלק ה - יורה דעה סימן ח:
".. ואינו נראה דהא רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו אליבא דרבי מאיר דאמר כל שדרכו לימנות אלמא דהלכה כמותו, וסוגיין כוותיה בכל דוכתא לכך נראה כד' הרא"ה (בשם רבותינו בעלי התוס'). ע"כ. "
גם הוא מסביר שרבי יוחנן וריש לקיש נחלקו לפי שיטת רבי מאיר - כלעיל בסעיף 2. והוא טוען כמו שיטות הראשונים, שבכך שהם נחלקו אליבא דרבי מאיר ההלכה צריכה להיות כרבי מאיר, על פי הכלל "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה" - הלכה כמי שהסוגייא דנה בשיטתו.
ובמחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש הלכה כרבי יוחנן. לכן, לפי דעות אלה הלכה כרבי יוחנן בדעת רבי מאיר.
7.1
יש לשים לב לנקודה שנראית כ"צדדית" בסוגיה, אבל לצורך כללי הפסיקה בגמרא יש לזה משמעות. יש שיטות שסוברות [כמו אלה שמובאות אצל "יביע אומר" הנ"ל], שכאשר הסוגיה עוסקת לפי תנא מסויים הרי הלכה כמותו למרות שעל פי כללי ההכרעה בין התנאים הלכה לא היתה כמותו.
7.2
דעת ה"יד מלאכי" היא, ששיטתו הכללית של הרמב"ם היא לפסוק כיחיד "דשקלי וטרי אליביה" אפילו נגד רבים.
7.3
ונראה לי להעיר, יתכן שהכלל של "מדשקיל וטרי אליביה" נאמר רק כאשר יש דיון אודות שיטה מסויימת [כמו "איבעיא להו" שנשאלת אודות דעה מסויימת], ולא כאשר האמורא "רק" מסביר את דעת התנא או את מחלוקת התנאים.
