טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
מייתי כמונא כרוייא, וניניא, ואגדנא – כרוויה תרבותית (קימל)
"אמר רבי יהושע בן לוי: מעלין אונקלי בשבת. מאי אונקלי? אמר רבי אבא: איסתומכא דליבא. מאי אסותא? מייתי כמונא כרוייא, וניניא, ואגדנא, וציתרי, ואבדתא. לליבא בחמרא, וסימנך ויין ישמח לבב אנוש" (עבודה זרה, כט ע"א).
פירוש: אָמַר ר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַעֲלִין אוּנְקָלִי בְּשַׁבָּת. ומבררים: מַאי [מהי] אוּנְקָלִי זו? אָמַר ר' אַבָּא: אִיסְתּוּמְכָא דְּלִיבָּא [קצה הצלעות שליד הלב] שפעמים מתכופף פנימה, ומוסיפים: מַאי אָסוּתָא [מה התרופה לזה]? מַיְיתֵי כַּמּוֹנָא כְּרַוְיָיא וְנִינְיָא וְאַגְדָּנָא וְצִיתְרֵי וְאַבְדָּתָא [יקח כמון וכרוייה ונענע ולענה וציתרה ואזוב ביחד], לְלִיבָּא בְּחַמְרָא [למחלת הלב יקח את אלה ביין], וְסִימָנָךְ לזה: "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ" (תהלים קד, טו) (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: כרוויה תרבותית (קימל) שם באנגלית: Caraway שם מדעי: Carum carvi
שם נרדף במקורות: קרבס, כרכוס שמות בשפות אחרות: ערבית – אל-כרוויה
נושא מרכזי: על זיהוי "כמונא כרוייא" והשפעתו הרפואית
ברשימת המחלות והתרופות המובאת בסוגייתנו מוזכרת פגיעה בלב הנקראת "איסתומכא דליבא". מפרש כאן רש"י: איסתומכא דליבא - דופני בשר שתחת הלב והוא טרפשא. לישנא אחרינא תנוך שכנגד הלב שקורין ניבלא ופעמים שנכפף לצד פנים ומעכב את הנשימה וזהו עיקר". הטיפול בפגיעה זו הוא בעזרת שתיית משרת צמחים הכוללת "כמונא כרוייא". על פי הגירסה שלפנינו מדובר בצמח אחד הנקרא בשם כפול אך קיימות גירסאות(1) בהן מופיע "ואו החיבור" בין "כמונא" ל"כרוייא" כלומר שמדובר בשני צמחים שונים (על הכמון ראו במאמר "לפי שאין טעם כמון אלא ריחא כמון"). הכרוויה היא צמח תבלין ממשפחת הסוככיים שזרעיו דומים לכמון. ח. י. קאהוט(2) כתב: "... פירוש בלשון יוון ורומא וישמעאל מין אחד מהזרעים חמים כמו כמון". כמה מבין האטימולוגים מוצאים קשר בין השם הלטיני Carum לשם הערבי (كراوية) karawya וממנו לשם באנגלית Carawa הנמצא בשימוש לפחות משנת 1440. על פי פליניוס (69-23 לספירה) השם carvi נגזר משמו של אזור באסיה הקטנה הנקרא caria שבו נעשה בצמח שימוש לראשונה. השם הנפוץ של הצמח הוא קימל כשמו בגרמנית (Kümmel) שמוצאו במילה השמית cumin שמשמעותה צהוב. רש"י פירש: "כמונא כרוייא - כעין כף אגרוף". קאהוט הציע שרש"י גזר את פירושו ממשמעות השם כרוייה ביוונית (χείρ) שהיא יד או אגרוף(3)).
על פי רוב המפרשים הכרוויה מוזכרת במשנה בכלאים (פ"ב מ"ה) בשם "קנבוס": "היתה שדהו זרועה קנבוס או לוף לא יהא זורע ובא על גביהם שאינן עושין אלא לשלשה שנים". מפרשים אלו גורסים במשנה "קרבס" ומתרגמים לכרוויה. כך המתרגמים לערבית וכך גם נמצא בדברי הערוך בערך "קנבס": "יש מפרשים ממיני תבלין הוא כמו כמון או כרוייא". למשל הריבמ"ץ מפרש: "היתה שדהו זרועה קנבס וכו'. ראינו במשניות כתוב בהן קנבס, והוא טעות, אלא קרבס, גרסינן בירושלמי אי זהו קרבס קרביי". הריבמ"ץ גורס "קרבס" במקום "קנבוס" ומפרש על פי הירושלמי שהכוונה ל"קרביי" כלומר כרוויה. קרוב לוודאי שהגירסה "קנבוס" משובשת משום שהקנבוס התרבותי (Canabis savita) הוא צמח חד שנתי ואילו המשנה מתארת צמח רב שנתי, שהפקעת או הבצל שלו הטמונים באדמה, חוזרים ומוציאים עלים גם לאחר שלוש שנים. לקושי זה התייחס תוספות יום טוב: "... ובפירוש שהזכרתי מצאתי קנבוס מין פשתן ובלע"ז קונבא. יש גרסי קרכוס וגירסתם עיקר שהרי אותם שאנחנו קוראין אותו קנבוס עושה בכל שנה כמו פשתן". תוספות הרא"ש (יומא, עא ע"ב) וראשונים נוספים פתרו את הקושי באופן שונה וטענו שקיימים שני מיני קנבוס:
"... והא דאמרינן בפרק בתרא דמסכת כלאים הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה דמשמע שאינו מין פשתן (הקנבוס) אין זה קנבא שלנו, דבמסכת כלאים תנן שהוא עושה אחד לשלש שנים ושלנו עושה בכל שנה ושנה כמו פשתן וכו'".
דעת הרמב"ם (בפיהמ"ש) לא הייתה נוחה גם מזיהוי ה"קרבס" עם הכרוייה וכתב: "קרבס, י"א "אלכרויה" ... ואיני יודע היאך אלה עושות לשלש שנים
(4)
, והענין ברור שהוא צמח שאם נכרת ונשארו שרשיו באדמה שהוא צומח אחרי שלש שנים, אמר אף על פי כן לא יזרע על גביהן עד שיעקור שרשיהן. ויש צמחים שנזרעים ונקצרים וחוזרים וצומחים פעם שניה ושלישית, כגון האסטיס והאספסת וכו'". ניתן ליישב את זיהוי זה בכך שאמנם הכרוויה בדרך כלל חד-שנתית אך קיימים זנים דו-שנתיים ואפילו תלת-שנתיים. לצמח שורש מעובה, שבכל חורף בוקעים ממנו נצרים חדשים(5).
בספר "שיבולי הלקט" (ח"ב) נאמרו שתי תשובות שנועדו לקיים את הגרסה "קנבוס" ולהעמיד את המשנה בצמח Cannabis:
א. "... ומפי עובדי-אדמה שמענו אע"פ שעוקרין אותה בשנה ראשונה עדיין חוזר וצומח בשנה שניה וכן שנה שלישית וזהו דתנן במתניתין שאין עושין אלא לשלוש שנים וכו'".
ב. "... ותו אפילו אם תמצי לומר שבדורות הראשונים לא היה יוצא אלא לשלוש שנים, לא חיישינן להכי, שזרעים שלהם חלוקים משלנו, שדור אחרון דור-הארץ, והזרעים והבהמות משתנים והולכין כדאמרינן בבכורות פרק ב' הלוקח בהמה מן הגוי, ואינו יודע אם ביכרה או לא ביכרה וכו' עד פרה וחמור בנות ג' שנים, והשתא שהפרה יולדת אפילו בשנה שניה, אם כן אמאי לכהן, ושמא ילדה בשנה שניה, אלא לאו שמע מינה חלוקין הן משלנו, הכי-נמי קנבוס ולוף נשתנה מכמות שהיה, שהוא ממהר אפילו בשנה ראשונה ליפתח, ולעולם הוא הנקרא קנבוס בין בדורות הראשונים, בין בדורות האחרונים וצורנו יאיר עיננו בתורתו וכו'".
מנקודת מבט ריאלית קשה לקבל את הסבריו ובמיוחד לאור כך שהלוף, בין זוגו של הקנבוס, לא השתנה במהלך השנים.
המשנה דלעיל (כלאים, פ"ב מ"ה) מובאת, לפי חלק מהמפרשים, כחלק מהשקלא וטריא בסוגיה במנחות (טו ע"ב): "והתניא: מעשה באחד שזרע כרמו של חבירו סמדר, ובא מעשה לפני חכמים, ואסרו את הזרעים והתירו את הגפנים; ואמאי? לימא קל וחומר הוא, ומה האוסר אינו נאסר, הבא לאסור ולא אסר אינו דין שלא יתאסר! הכי השתא, התם קנבוס ולוף אסרה תורה, (דתנן: היתה שדהו זרועה קנבוס ולוף לא יהא זורע על גביהם, שהן עושות לשלש שנים), שאר זרעים מדרבנן הוא דאסירי, האי דעביד איסורא קנסוה רבנן, האי דלא עביד איסורא לא קנסוה רבנן וכו'". בניגוד לדעתם של רוב המפרשים במשנה בכלאיים הרי שכאן מזהה רש"י ומפרשים נוספים את הקנבוס כמין Cannabis (בלשונו "קנבא") המשמש בעיקר להפקת סיבים (ראו במאמר "היתה שדהו זרועה קנבוס ולוף"). לשיטת הרמב"ם עלינו להניח לכאורה שהקנבוס משמש גם למאכל שהרי לשיטתו דיני כלאים נוהגים רק במיני מאכל(6). מאידך גיסא לדעת ה"כסף משנה" די אם רוצה בקיום הזרעים(7). הרדב"ז (הלכות כלאים, פ"ה הל' י"ט) מתאר את הקנבוס כצמח נאכל באופן המזכיר את סגולותיו כצמח משכר: "... ואפשר שעלי הצמר גפן הנקרא קוטו"ן בעודם רכים ראויים לאכילה ולפיכך הוו מכלל הירקות, אבל עלי הקנבוס הנקרא קנב אוכלין אותו במצרים ומשכר ואומרים שהוא משמח ואוכלין אותו חי כמות שהוא ויש מקומות שעושין ממנו בגדים כמו שעושים מן הפשתן".
התמונה הולכת ומסתבכת כאשר המפרשים מנסים להסביר במה מתייחדים קנבוס ולוף לעומת שאר הזרעים ומדוע דווקא הם נאסרו משום כלאי הכרם. הקושי בולט יותר אם נגרוס (יש שאינם גורסים) בסוגיה גם את המשנה בכלאים האומרת "... שהן עושות לשלוש שנים". קיימים כמה נימוקים, לכך שדווקא הקנבוס והלוף אסורים בכרם, שהמשותף להם הוא הצגת קווי דמיון בינם לבין הגפן. הבסיס לגישה זו הוא המשתמע מהפסוק "לא תזרע כרמך כלאים" שכוונת הפסוק היא שלא תזרע בכרם מין אחר הדומה לכרם(8). רש"י (מנחות, שם) מפרש: "אסרה תורה - בכרם אין זרעם כלה שיש להם שרש. ל"א קנבוס ולוף אסרה תורה דכתיב כרמך כלאים, זרעים הדומין לכרם ובהנך תולין אשכולות כעין ענבים". קו דמיון אחר בין הגפנים והקנבוס מובא ברמב"ם (הלכות כלאים, פ"ה הל' ג'): "ואינו חייב מן התורה אלא על קנבוס, ולוף וכיוצא בהן מזרעים שנגמרים עם תבואת הכרם אבל שאר הזרעים אסורים מדבריהם, וכן אסור מדבריהם לזרוע כלאי הכרם בחוצה לארץ". הקושי הוא לא רק בכך שהקנבוס (Canabis), כאמור, הוא חד שנתי אלא גם בכך שהמפרשים נטו לפרש את הסוגיה במנחות באופן שונה מאשר במשנה בכלאים (פ"ב מ"ה).
אפשרות לגשר בין הפער הקיים בין דברי המשנה בכלאיים (פ"ב מ"ה) לידוע לנו על צורת הגידול של הקנבוס מובאת בספר "בתי כלאים" (עמ' תצ"א) שם מתייחס המחבר לדברי הט"ז (יורה דעה, סי' רצ"ו):
"שנגמרים עם תבואת הכרם - פירש בכ"מ דהיינו שאין עושים אלא לג' שנים כדתנן פרק ב' דכלאים כמו שתבואת הכרם אינו מותר עד ג' שנים. והר"ן כתב בפ' ראשית הגז דקנבוס ולוף אסורים לפי שגדלים הרבה ואיכא ערבוביא ועושין אשכלות כגפנים אסורים משום כלאי הכרם עכ"ל. וכתב עוד דלא בא למעט חטה ושעורה דכל ה' מינים ודאי כלאים מן התורה אלא לאפוקי שאר זרעוני גנה שאינם נאכלים דומיא דקנבוס ולוף".
מקשה בעל "בתי כלאים"
"... ותמוה דהרי עיני ראו ולא זר ולמראה עינינו כולנו נשפוט שהקנבוס (הוא שם לאטיני למין הנקרא בל"א האנף), הוא צומח מן הארץ אחר איזה ימים מועטים כשזרעוהו, והוא הולך וגדל עד כי נגמר תוך איזה חדשים מועטים וכו'" ואע"ג שבמשנה שם קאמר שאין עושין עד ג' שנים.
מתרץ בעל "בתי כלאים" שאין הכוונה לכל זרעי הקנבוס אלא שקיים חלק קטן של זרעים שנובטים רק לאחר 3 שנים ולכן אין די בהפיכת הקרקע כדי למנוע את נביטת הקנבוס. על פי הסבר זה אכן מדובר בצמח חד-שנתי ולא בצמח רב-שנתי הגדל במשך 3 שנים. הוא מוכיח את הסברו בכך שאם לא כן יהיה מותר לזרוע מין אחר בשנה הראשונה והשניה שהרי הקנבוס יצמח רק לאחר 3 שנים. בהמשך דבריו הוא מביא את דברי הר"ן (בדברי הט"ז לעיל) הסובר שאיסור קנבוס ולוף נובע מכך שענפיהם מתפשטים ביותר(9). לדעתו טעם זה נאמר כתוספת לטעמם של רש"י והרמב"ם שצמחים אלו דומים לגפן במבנה האשכולות. תוספת זו נועדה להסביר מדוע דינם שונה מכותנה (צמר גפן) הדומה גם הוא לגפן (בצורת העלים). לדעתו הטעם שהענפים מתפשטים אין בו די שהרי דלעת וקישואים מתפשטים אף יותר.
משנה נוספת שבה מוזכר הקנבוס קשורה למשנה שהובאה לעיל(10): "המקיים קוצים בכרם רבי אליעזר אומר קדש וחכ"א לא קדש אלא דבר שכמוהו מקיימין. הארוס והקיסום ושושנת המלך וכל מיני זרעים אינן כלאים בכרם. הקנבס רבי טרפון אומר אינו כלאים וחכמים אומרים כלאים והקינרס כלאים בכרם" (כלאים, פ"ה מ"ח). גם כאן מזהה הריבמ"ץ את ה"קנבוס" עם הקנבוס ("הקנבס - לעז קנבו"). הרמב"ם תירגם "אלקנאב" ורע"ב: "קנבוס - קנאפ"ו בלע"ז ובערבי קינ"ב". דברי הר"ש כאן קשים מניה וביה: "קנבוס קנב"א בלע"ז ומתקיים בקרקע ג' שנים ואינו מתליע כדפרשי' בפ' ב'". כאמור הקנבוס (קנב"א) הוא צמח חד-שנתי. הרא"ש מיישב סתירה לכאורה עם המשנה בפרק ב': "קנבוס - קנבא וסבר ר"ט דלא הוי כלאים וההיא דמנחות כחכמים". במשנה בפרק ב' איסור הכלאיים בקנבוס נאמר בסתם ואילו בפרק ה' חולקים רבי טרפון וחכמים במעמד הקנבוס. לא מצאתי הסבר לטעם מחלוקתם והרמז היחיד שעמד לפני הוא פירוש בעל "תפארת ישראל": "הקנבס. האנף. וחכ"א כלאים. מדדומה לענבים". הוא מזהה את ה"קנבוס" כקנבוס ומוסיף שהוא דומה לענבים. לענ"ד אכן עמוד הפריחה של הקנבוס עשוי להזכיר אשכולות במידת מה גפן בניגוד לפירות הכרוויה שהם דו-זרעונים הממוקמים באופן מפוזר בראש עמוד הפריחה הסוככני.
הרחבה
הכרוויה היא צמח ממשפחת הסוככיים שמוצאו מערב אסיה, אירופה וצפון אפריקה. הצמח דומה בהופעתו לגזר והוא בעל עלה מורכב מנוצה בעל עלעלים חוטיים עדינים. הגבעולים בגובה 20-30 ס"מ ואילו גבעול התפרחת הוא בגובה 40-60 ס"מ. פרחי הסוכך הם בצבע לבן או וורוד. פירות הכרוויה (הנקראים בטעות זרעים) הם דו-זרעונים בצורת חצי סהר באורך כ – 2 מ"מ בעלי 5 רכסים בהירים (ראו בתמונה). הצמח מעדיף מקומות חמים שטופי שמש בעלי קרקע מנוקזת היטב עשירה בחומר אורגני. באיזורים חמים הכרוויה נשתלת בחודשי החורף כצמח חד שנתי. באקלים ממוזג היא נשתלת בקיץ וגדלה כצמח חד שנתי, דו-שנתי ואפילו תלת-שנתי.
בדרך כלל משתמשים בפירות השלמים. טעמם וריחם דומה לטעם כמון (אניס) ומקורו בשמנים אתריים הנמצאים בפרי בעיקר כרוון (carvone) ולימונן (limonene). הקימל משמש כתבלין ללחם ובעיקר ללחם שיפון. משתמשים בכרוויה גם להכנת ליקרים ותבשילי קדירה ותיבול גבינות שונות. ניתן לבשל את השורש ולאוכלו בדומה לירקות שורש אחרים. לכרוויה יש הסטוריה ארוכה של שימוש רפואי כמסופר בסוגייתנו. השתמשו במשרה של הפירות או העלים כתרופה לכאבי בטן, אובדן תיאבון והפרעות עיכול. חליטת פירות ועלים שימשה להרחקת תולעי מעיים. שמן פירות הכרוויה שימש כמבשם בסבונים, תחליבים ובשמים. דיוסקורידס היווני מזכיר את הקימל בכתביו וממליץ לתת את השמן המופק לילדות בעלות פנים חיוורות. גלנוס הרופא היווני בן המאה השניה לספ"נ כתב שמשרת זרעי קימל מחטאת פצעים, מונעת מחלות מדבקות ומחזקת את הלב.
(1) למשל לפני ה"ערוך" עמדה גירסה כזו (ערך "כמן"). יש הגורסים "כמונא כרוייא" ויש הגורסים "כרוייא כמונא".
(2) ה"ערוך השלם" בערך "כרויא".
(3) ציטטתי את דברי קאהוט למרות שלא הצלחתי למצא קשר בין כרוויה לבין χείρ הנגזרת היוונית.
(4) ייתכן ומסיבה זו נמנע הרמב"ם (הלכות כלאים, פ"ב הל' י"ב) מלציין שמות צמחים ספציפיים: "שדה שהיתה זרועה וקצר הזרע ונשארו העיקרין בארץ אף ע"פ שאין מוציאין צמח אלא אחר כמה שנים לא יהיה זורע באותה שדה מין אחר עד שיעקור העיקרין".
(5) ראב"ד (שם) "א"א זו לא מצאתי שרש ועיקר לא במשנה ולא בתוספתא ולא בירושלמי אבל במשנה אמרו שדה שהיתה זרועה קנבוס ולוף לא יהא זורע ובא על גביהם שאין עושים אלא לשלש שנים וזה הענין אינו מדבר בזרוע וקצור אלא בשזרען ולא צמחו שלא יחשב עליהן שהתליעו אלא פעמים שהן שוהין זמן גדול תחת הארץ משנה לשנה ומצמיחים".
(6) "אין אסור משום כלאי זרעים אלא הזרעים הראויין למאכל אדם וכו'" (רמב"ם, הלכות כלאים, פ"א הל' ד').
(7) "... לכן נ"ל דלאו דוקא נקט רבינו מאכל אדם אלא כל דבר שרוצה בקיומו אסור זה בזה ואפילו אם רוצה בקיומו למאכל בהמה ולא נתכוון רבינו לשלול אלא העשבים המרים בלבד וכדדייק סיפא דלישניה ודין זה נ"ל שלמד רבינו ממה שאמרו בירושלמי בריש כלאים גבי זונין" (כסף משנה, הלכות כלאים, שם).
(8) מסקנה זו נובעת מכך שלא נאמר בפסוק "לא תזרע בכרמך כלאים" אלא "לא תזרע כרמך כלאים" ומכאן שהכרם עצמו לא יהיה כלאים. בשיטה מקובצת (הנדפס מחדש) מובאת שיטתו של רבינו גרשום המציע שייחודם של הקנבוס והלוף איננו בדמיונם לכרם: "אסרה תורה – משום דבר שאין זרעו כלה הוא שאין הזרע כלה באדמה אלא הפרי משימין באדמה ואותו עצמו מתגדל והואיל וחשוב הוא אסרה תורה".
(9) לגבי הלוף הסבר זה תמוה משום שהוא אינו מתפשט.
(10) קשר זה מתבטא למשל בפירוש "הון עשיר" (כלאים, פ"ה, שם): "הקנבס וכו'. לא צריך להזכיר בכרם, דפשוט הוא דבכרם איירי, דבזרעים אחרים כבר נזכר לעיל בפ"ב משנה ה'".
מקורות עיקריים:
ויקיפדיה (ערך "כרוויה תרבותית").
"כרוויה תרבותית - גאמנון צמחים ומרפא"
לעיון נוסף:
לזיהוי ה"קנבוס" במשנה בכלאיים: שו"ת מנחת יצחק חלק ג סימן קלח
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
