"לא יעשה אדם... מנורה כנגד מנורה": האם היה איסור הלכתי לתאר או לבנות מנורת שבעת קנים בתקופת המשנה והתלמוד?

יצחק חמיטובסקי / ארכיאולוגיה תלמודית

עבודה זרה מג ע"א
 

בדף היומי (עבודה זרה מג ע"א) מובאת ברייתא שמוזכרת גם בשני מקורות אחרים בתלמוד הבבלי (ראש השנה כד ע"א-ע"ב, מנחות כח ע"ב) והייתה מקור לאיסור הלכתי לבנות העתקים של כלי המקדש כולל את מנורת שבעת הקנים:
 
"כדתניא: לא יעשה אדם בית תבנית היכל, אכסדרה תבנית אולם, חצר תבנית (במקורות המקבילים: "כנגד") עזרה, שלחן תבנית/כנגד שלחן, מנורה תבנית/כנגד מנורה אבל עושה של חמשה ושל ששה ושל שמונה ושל שבעה לא יעשה אפילו של שאר מיני מתכות; רבי יוסי בר יהודה אומר: אף של עץ לא יעשה כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי...".
 
לפי הברייתא הזאת, ישנו איסור לעשות העתקים דומים של כלי המקדש כאשר האובייקט האחרון הוא המנורה שלגביה נאמר שמותר לעשות מספר שונה של קנים אבל לא שבעה קנים. רבי יוסי בר יהודה החמיר גם בשל עץ על רקע התקדים של המנורה שעשו בית חשמונאי, מה שהפך את המחלוקת לויכוח על החומר ממנו הייתה עשויה המנורה אחרי טיהור המקדש בידי החשמונאים. הברייתא הזאת (שמופיעה רק במקורות הבבליים- המקור הנוסף המיוחס לרבי מאיר הופיע רק במדרש הגדול) שגם נפסקה להלכה בידי הרמב"ם ושאר הפוסקים (אם בגלל מורא מקדש ואם בגלל חשש עבודה זרה), סתרה לכאורה את העובדה שהמנורה הייתה הסמל החזותי המובהק והמפורסם ביותר באמנות היהודית בעת העתיקה- כבר משלהי ימי בית שני בירושלים או במטבע של מתתיהו אנטיגונוס ואף בתבליט האבן שהתגלה בשנים האחרונות בבית הכנסת במגדל העתיקה דרך התיאורים הרבים של המנורה בפסיפסי בתי הכנסת, אמנות הקבורה בבית שערים ומקומות נוספים בארץ ובתפוצות ועד שרידי מנורות מאבן ומשיש שהתגלו מחמת טבריה ועין גדי ובמיוחד בבתי הכנסת בדרום הר חברון, שם התגלו סדרה של מנורות שיש מפוארות תלת מימדיות, עובדה שעמד עליה בהרחבה בזמנו דוד עמית.
 
חלק מהחוקרים הצביעו על כך שהמנורה לא הופיעה במטבעות המרד הגדול ובמיוחד במטבעות מרד בר כוכבא או בהקשרים ארכאולוגיים של המאה השנייה. הם הציעו שזה נעשה בהתאם לאיסור של הברייתא הנ"ל ואולי על רקע הסמיכות לחורבן בית המקדש והאבל על חורבנו אך במאה השלישית הוא "חזר לחיים" ביתר שאת כחלק מתהליך כללי של חידוש האמנות היהודית בכלל ובבית הכנסת שעבר תהליך התקדשות הדרגתי. זאת ועוד, במספר מנורות עתיקות, למשל בגולן, התגלו מנורות עם מספר שונה של קנים משלושה ואפילו עד אחד-עשר קנים. הממצא הזה, על אף שהוא מיעוט מובהק מבין כלל ממצאי המנורה, התבאר אף הוא על רקע ההקפדה, לפחות של חלק מהחברה היהודית, על האיסור הקדום הזה.
 
לנוכח הסתירה לכאורה בין האיסור בברייתא הנ"ל והממצא הארכאולוגי-אמנותי הנפוץ כל כך, החוקרים ניסו לגשר בין הברייתא הזאת ובין הממצא באמצעות הבחנות כרונולוגיות או לחילופין ללמוד מכך דוגמא נוספת לפערים שהיו בין ההנחיה ההלכתית של החכמים ובין המנהג העממי, במיוחד בכל מה שקשור לבית הכנסת. אלא שלפני מספר שנים טען יונתן אדלר שהסתירה הזאת בין הטקסט התנאי (שמופיע רק בתלמוד הבבלי) ובין הממצא האמנותי-ארכאולוגי אינה עומדת בפני הביקורת- הקריאה של החוקרים הייתה קריאה שגויה של הברייתא הזאת, קריאה שרוב הפרשנים המסורתיים לא העלו על דעתם. קריאה פשוטה של הברייתא הזאת מלמדת שהאיסור לא היה על ציור או אפילו פיסול של מנורה אלא רק על יצירת מנורה של ממש הראויה לשמש לתאורה. לטענת אדלר, מעולם לא הייתה הלכה שאסרה תיאור אמנותי מכל סוג שהוא (ציור על קיר, על רצפה או פיסול) של המנורה וממילא המניע לעיצוב מנורות עם מספר קנים שונה משבעה קנים, לא קשור להגבלה ההלכתית אלא לסגנון אמנותי סכמאטי ותו לא.

אלא שכאמור, לא כל המנורות היו רק תיאור אמנותי- שרידים של מנורות תלת מימדיות מאבן או שיש התגלו כאמור בחמת טבריה ובעיקר בדרום הר חברון (מעון, סוסיה, אשתמוע) אם כי הם היו עשויות מאבן או שיש ולא ממתכת או עץ (שכמובן לא השתמרו בגלל סוג החומר). זה לא אומר שלא היו כאלו- רוב החוקרים סבורים כיום שהתיאורים של המנורות בפסיפסי בתי הכנסת מתארים בראש ובראשונה מנורות שהיו בפועל בבית הכנסת ולאו דווקא את המנורה ההיסטורית במקדש או שזה שילוב של ריאליה (מנורות ממשיות) ונוסטלגיה (מנורת המקדש) כחלק מתהליך הפיכתו של בית הכנסת "ממרכז קהילתי למקדש מעט". לא מן הנמנע אפוא שאכן היו מנורות של ממש עשויות ממתכת או מעץ בבתי הכנסת העתיקים אם כי הדוגמאות של מנורות השיש אולי מרמזות שזה היה טיפוס המנורה הריאלי המקובל.
 
נדמה שכטענת אדלר, אכן מעולם לא היה איסור כלשהו על תיאור אמנותי מכל סוג שהוא של מנורת שבעת הקנים. ובאשר לבניית מנורה ממשית של שבעת הקנים שעמדה בבית הכנסת? כאן לא ברור עד כמה היה איסור (הברייתא לא מציינת שמדובר בבית הכנסת) כזה בארץ ישראל בתקופת המשנה (כאמור, זה מופיע רק בברייתא בבבלי ולפני כמה שנים שמא פרידמן טען שיש בה אלמנטים טיפוסיים לברייתא בבלית) או עד כמה אם בכלל היה מקובל לפני התקופה הרומית המאוחרת והביזנטית להציב מנורות ממשיות משבעת הקנים (מנורה נזכרת כתרומה לבית כנסת בטקסטים תנאיים אבל לא נאמר שהיא מנורה של שבעת קנים אלא "מנורה" במובן של אמצעי תאורה גרידא). סביר להניח שאכן במשך הזמן, מנורת בית הכנסת הפונקציונאלית קיבלה משמעות סימבולית שקשורה לבית המקדש כפי שבא לידי ביטוי גם בפסיפסים ובמנורות הממשיות (ואולי הברייתא בבבלי מעידה על המטען הסמלי) ועל התהליך הזה עמדו בהרחבה חוקרים כמו לוין, פיין וחכלילי שעסקו בהרחבה בתולדות המנורה ומשמעותה הסמלית בחברה היהודית בעת העתיקה. לחילופין, אולי מה שהיה בעייתי ולא רצוי, לפחות חלקית, בימי המשנה הפך למותר ואף רצוי בבתי הכנסת של התקופה הביזנטית. ושערי השערות לא ננעלו...


כתב: יצחק חמיטובסקי (בלוג | פייסבוק)   © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה - בדוא"ל: [email protected]‏
המאמר מבטא את דעתו האישית של המחבר, ואינו מתיימר להציג קביעות או טיעוניים הכרחיים ומוחלטים