וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה
זבחים קב ע"א
"(שמות ד, יד) וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה - רבי יהושע בן קרחה אומר: כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם וזה לא נאמר בו רושם. רבי שמעון בן יוחי אומר: אף זה נאמר בו רושם, שנאמר: (שם) הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי, והלא כהן הוא? הכי קאמר, אני אמרתי: אתה כהן והוא לוי, עכשיו הוא כהן ואתה לוי; וחכמים אומרים: לא נתכהן משה אלא שבעת ימי המלואים בלבד. ויש אומרים: לא פסקה כהונה אלא מזרעו של משה, שנאמר: (דברי הימים א כג, יד) וּמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּנָיו יִקָּרְאוּ עַל שֵׁבֶט הַלֵּוִי. ואומר: (תהלים צט, ו) מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ. מאי ואומר? וכי תימא, לדורות הוא דכתיב, ואומר: מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו".
למה חרה אף ה' במשה רק לאחר שאמר: בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח? הרי דרשו על הפסוק (שמות ד, י) גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם שכבר עברו שלשה או שבעה ימים בהם היה משה מסרב ומתווכח עם ה'!
אלא שעד עתה היו טענות משה מנומקות והיה "שׁוֹאֵל כָּעִנְיָן" (אבות פרק ה משנה ז), משום כך יכל ה' להיות "מֵשִׁיב כַּהֲלָכָה" (שם). ורק עתה כשתמו כל טענותיו, טען משה בלא נימוק: שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח, כלומר: (במדבר יא, כג) הֲיַד ה' תִּקְצָר – למצוא אדם אחר הראוי לתפקיד זה, ושנפשו חשקה באותו כבוד? שכן אני איני חושק בכבוד כלל! ועבר בכך על הא דתנו רבנן במסכת ברכות דף לד ע"א: "ואם מסרב יותר מדאי - דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח". שהיות שדוקא אליו פונה ה' ושב ומפציר בו פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר (איוב לג, כט), אין זאת אלא שנשמתו דוקא היא המוכנה לשליחות זו.
על פי זה מבואר הכתוב בפרשת מרים: (במדבר יב, ג) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. הרי אמרו: (בבא בתרא דף יד ע"ב - טו ע"א) "משה כתב ספרו", וכיצד זה יכול ענוותן לכתוב דבר שהוא שיא הגאווה?
אלא הפירוש שמשה היה עניו יותר מדאי. ומשום כך לא קינא בפרשת מרים לכבודו, ועבר בכך על דברי רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק במסכת יומא דף כב ע"ב: "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש - אינו תלמיד חכם". לכן נצרך ה' עצמו לקנא לכבודו, כמבואר במפרשים.
וכיון שנתאמץ משה להשתמט משליחותו, נעשה "כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט" (קהלת י, ה, מו"ק יח. כתובות כג. שם סב: ב"מ סח.), שכן אמרו: "תפילה עושה מחצה" (ויקרא רבה פרשה י, ה), ועונשו היה שאיבד לאהרן חלק מיעודו, את הזכות להיות אבי שושלת הכהונה. ובזה מודים גם היש אומרים שבסוף סוגייתנו. מעלת אבי שושלת הכהונה היא שנעשה דומה לאבות. שאמרו במסכת ברכות דף טז ע"ב: "תנו רבנן: אין קורין אבות אלא לשלשה, ואין קורין אמהות אלא לארבע". והטעם, שרק הם היו 'אבות' גם כפשוטו בהיותם אבות לבניהם עם ישראל, והיו גם אבות במורשתם, ככתוב: (בראשית יח, יט) כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. ואילו משה אמנם צוה לנו את התורה, אך הוא לא הנחיל לבניו מחשיבותו. אדרבה זרעו נטה מן הדרך כמבואר במסכת בבא בתרא דף קט ע"ב – קי ע"א. ואילו אהרן זכה למעלה זו ונעשה זרעו כמותו לשאת בנטל חשיבות הכהונה.
ואילו משה דבק בתורה ופרש מן האשה ומחיי המשפחה: (יבמות דף סב ע"א; שבת דף פז ע"א בשינויים) "תניא: שלשה דברים עשה משה מדעתו, והסכימה דעתו לדעת המקום... פירש מן האשה - מאי דרש? אמר: ומה ישראל שלא דברה עמהם שכינה אלא לפי שעה וקבע להם זמן, אמרה תורה: (שמות יט, טו) אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה, אני שמיוחד לדבור בכל שעה ושעה ולא קבע לי זמן, על אחת כמה וכמה. והסכימה דעתו לדעת המקום, שנאמר: (דברים ה, כז-כח) לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם. וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי".
וכיון שפרש משה מחיי משפחה, לא הכיר משה במעלת מַרְאֹת הַצֹּבְאֹת (שמות לח, ח), כדברי מדרש תנחומא פרשת פקודי ט: "אמרו הנשים מה יש לנו ליתן בנדבת המשכן? עמדו והביאו את המראות והלכו להן אצל משה. כשראה משה אותן המראות זעף בהן, אמר להם לישראל טולו מקלות ושברו שוקיהן של אלו, המראות למה הן צריכין? אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה משה על אלו אתה מבזה? המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים! טול מהן ועשה מהן כיור נחשת וכנו לכהנים שממנו יהיו מתקדשין הכהנים, שנאמר ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראות הצובאות אשר צבאו, באותן המראות שהעמידו את כל הצבאות האלה".
ובזה מבוארת פרשת שעיר החטאת (ויקרא י, טז-כ) וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר. מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה'. הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי. וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'. וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו.
וקשה, הכיצד מלכתחילה לא עלה על דעתו של משה מה שהבינו אהרן ובניו?
אלא שמשה בקדושתו כבר פרש מחיי משפחה, ורחוק היה מעניני אוננות ואבלות על קרובים.
וקנה משה את מידת הלויים: (דברים לג, ט) הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע. ועמד בראשם כשציוום: (שמות לב, כז) וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ.
משה לא היה היחיד בעל מידה זו.
אמרו במסכת יבמות דף סג ע"ב: "תניא... כל מי שאין עוסק בפריה ורביה... בן עזאי אומר: כאילו שופך דמים וממעט הדמות... אמרו לו לבן עזאי: יש נאה דורש ונאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים! אמר להן בן עזאי: ומה אעשה, שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים". שכן אמרו במסכת סוטה דף ד ע"ב שבן עזאי דלא נשא אשה או שנשא ופרש ממנה מיד, וכן אמרו במסכת כתובות דף סג ע"א שבתו של רבי עקיבא שהיתה ארוסתו או אשתו שלחה אותו ללמוד תורה. בן עזאי בגימטריה קם, (דברים לד, י) קָם – נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה, בן עזאי הריהו כמשה לענין זה.
וכן אמרו במסכת עירובין דף כא ע"ב: (שיר השירים ה, יא) קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים. אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: מלמד שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות. שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב - במי אתה מוצאן? ... (מסכת עירובין דף כב ע"א) רבא אמר: במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב. כי הא דרב אדא בר מתנא הוה קאזיל לבי רב, אמרה ליה דביתהו: ינוקי דידך מאי אעביד להו? אמר לה: מי שלימו קורמי באגמא?!". רב אדא בר מתנא היה מהמעדיפים תלמוד תורה על פני טיפול מלא בבני ביתו, והסכים עמו רבא.
דומים להם, במסכת כתובות דף סב ע"ב: "אמר רב אדא בר אהבה אמר רב: זו דברי רבי אליעזר, אבל חכמים אומרים: התלמידים יוצאין לת"ת ב' וג' שנים שלא ברשות. אמר רבא: סמכו רבנן אדרב אדא בר אהבה ועבדי עובדא בנפשייהו.
כי הא דרב רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא, הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי. יומא חד משכתיה שמעתא, הוה מסכיא דביתהו השתא אתי השתא אתי, לא אתא, חלש דעתה אחית דמעתא מעינה, הוה יתיב באיגרא, אפחית איגרא מתותיה ונח נפשיה...
יהודה בריה דרבי חייא חתניה דרבי ינאי הוה, אזיל ויתיב בבי רב, וכל בי שמשי הוה אתי לביתיה, וכי הוה אתי הוה קא חזי קמיה עמודא דנורא. יומא חד משכתיה שמעתא, כיון דלא חזי ההוא סימנא, אמר להו רבי ינאי: כפו מטתו, שאילמלי יהודה קיים לא ביטל עונתו. הואי כשגגה שיוצא מלפני השליט ונח נפשיה.
רבי חנניה בן חכינאי הוה קאזיל לבי רב בשילהי הלוליה דר"ש בן יוחאי, א"ל: איעכב לי עד דאתי בהדך, לא איעכבא ליה. אזל יתיב תרי סרי שני בבי רב. עד דאתי... הוה יתיבא דביתהו קא נהלה קמחא, דל עינה חזיתיה, סוי לבה פרח רוחה. אמר לפניו: רבש"ע, ענייה זו זה שכרה? בעא רחמי עלה וחייה.
רבי חמא בר ביסא אזיל יתיב תרי סרי שני בבי מדרשא. כי אתא...
רבי עקיבא רעיא דבן כלבא שבוע הוה, חזיתיה ברתיה דהוה צניע ומעלי, אמרה ליה: אי מקדשנא לך אזלת לבי רב? אמר לה: אין. איקדשא ליה בצינעה ושדרתיה".
במסכת ברכות דף ז ע"א הובא תנא משמיה דרבי יהושע בן קרחה שמשה נענש כבר על כך שהסתיר את פניו בתחילת התגלות ה' אליו, כבר אז הוא נרתע מהתגלות ה' ושליחותו, ועונשו היה שלאחר חטא העגל לא נענתה בקשתו: (שמות לג, יח) הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ (ראה בקישור זה). לכן בהכרח גם דברי רבי יהושע בן קרחה שבסוגייתנו שלא נאמר רושם בחרון אף שבמשה, אין פירושם שחולק רבי יהושע בן קרחה על שאר השיטות וסובר שלא נענש משה כלל, אלא שנענש כבר בתחילת הפרשה על הסתרת פניו מהתגלות ה', שהיא היתה התחלת סירובו מלקבל את שליחות ה'.
