דאורייתא בפרהסיא
עבודה זרה לו ע"ב
"ולרבי שמעון בן יוחי דאמר: כי יסיר את בנך מאחרי - לרבות כל המסירות, מאי איכא למימר? אלא דאורייתא אישות דרך חתנות, ואתו אינהו גזור אפילו דרך זנות. זנות נמי בבית דינו של שם גזרו, דכתיב: ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף? אלא, דאורייתא עובד כוכבים הבא על בת ישראל, דמשכה בתריה, אבל ישראל הבא על העובדת כוכבים לא, ואתו אינהו גזור אפילו ישראל הבא על העובדת כוכבים. ישראל הבא על העובדת כוכבים - הלכה למשה מסיני היא, דאמר מר: הבועל ארמית - קנאין פוגעין בו? אלא דאורייתא בפרהסיא וכמעשה שהיה, ואתו אינהו גזור אפילו בצינעא".
קשה, הכיצד נאסר בפרהסיא מעשה שמהתורה הוא מותר בצינעא? אם אין איסור בעצם המעשה, מה רע שייעשה בפרהסיא?! ולא מבעיא לרמב"ם (הלכות איסורי ביאה יב, ב) ולשו"ע (אה"ע טז, א) שכתבו כמשמעות סוגייתנו שלא אסרה תורה אלא דרך חתנות, אלא קשה גם לבאר הגולה על השו"ע שם שהביא שכל בעילת גויה אסורה מהתורה, הכיצד איסור לאו נעשה חמור כל כך בפרהסיא עד שמתחייב בנפשו?
גם צריך ביאור, אם בצינעא אין בו איסור תורה, למה נאסר ובחומרה רבה כל כך בדרך חתנות?
אלא שבנו של בועל גויה בצינעא אינו ידוע ומוכר כבנו של ישראל, לכן לא יאמרו עליו שהתקיים בו: (דברים ז, ד) כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, ולא יתחלל בו שם שמים לאמור: עזבו ישראל צורם. מה שאין כן בפרהסיא.
קרוב לכך כתב הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה יב הלכה ז-ח:
"עון זה אף על פי שאין בו מיתת בית דין אל יהי קל בעיניך, אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו. שהבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל ייחשב ואף על פי שהוא ממזר. והבן מן הגויה אינו בנו שנאמר כי יסיר את בנך מאחרי, מסיר אותו מלהיות אחרי ה'. ודבר זה גורם להדבק בגוים שהבדילנו הקדוש ברוך הוא מהם ולשוב מאחרי ה' ולמעול בו".
