ענייני לשון / הרב יעקב לויפר

פורסם במוסף 'קולמוס', משפחה

בעמודים אלו מובאים בגמרא נוסחים שונים של שטרות, כמו גט אשה וגט שחרור של עבד. לשונם של שטרות אלו היא ארמית, השפה המקובלת באותם ימים. נתעכב על כמה נקודות בלשון השטרות.

א

במשנה שבראש העמוד מובא משפט שצריך להיות כתוב בגט לדעת רבי יהודה: "וְדֵן דְּיֶהֱוֵי לִיכִי מִנַּאי סֵפֶר תֵּירוּכִין וְאִגֶּרֶת שִׁבּוּקִין וְגֵט פִּטּוּרִין לִמְהָךְ לְהִתְנָסְבָא לְכָל גְּבַר דִּיתִצְבְּיִין". [תרגום - וזה אשר יהיה לך ממני: ספר גירושין, ואיגרת עזיבה, וגט פיטורין ללכת להנשא לכל איש שתרצי]

רבי מנחם כשר בספרו 'תורה שלמה' עמד על תגלית מעניינת: הלשונות "סֵפֶר תֵּירוּכִין וְאִגֶּרֶת שִׁבּוּקִין וְגֵט פִּטּוּרִין" הן בדיוק שלוש הלשונות אותם תפסו שלשה מתרגומי התורה למילים "סֵפֶר כְּרִיתֻת" (דברים כד א): בתרגום אונקלוס כתוב "גֵּט פִּטּוּרִין" [שפירושו כמו בעברית שלנו שאימצה את המלה 'פטור' מארמית], בתרגום המיוחס ליונתן הלשון הוא "סֵפֶר תֵּירוּכִין" [ספר גירושין, תרגום "גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ" (שמות יא א) הוא "תָּרָכָא יְתָרֵךְ"] ובתרגום ירושלמי השלם על התורה (כתב יד רומי) הנוסח הוא "אִגֶּרֶת שִׁבּוּקִין" [אגרת עזיבה; תרגום "כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ" (בראשית כח טו) הוא "אֲרֵי לָא אֶשְׁבְּקִינָךְ"].

רמ"מ כשר טען כי עובדה זו מוכיחה כי שלושת התרגומים הארמיים היו ידועים כבר לתנא של המשנה והוא השתמש בכולם, בחינת "הֵי מִנַּיְיהוּ מַפְּקַתְּ". ואכן זו ראיה טובה שהיו קיימות כבר בזמנו של התנא שלוש צורות לתרגם את המילים "ספר כריתות". אך אין זו ראיה שהתרגומים כצורתם היו קיימים לפניו, שכן יתכן שכל תרגום אימץ לעצמו נוסח אחר.

ב

נוסח הגט (מובא ברי"ף גיטין מה: מדפי הרי"ף) פותח לאחר התאריך במילים "אֵיךְ אֲנָא פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי וכו' צְבִיתִי בִּרְעוּת נַפְשִׁי בִּדְלָא אֲנִיסְנָא וּפְטַרִית וּשְׁבַקִית וּתְרוֹכִית יָתִיכִי" והוא בנוי על הנוסח המופיע בגמרא בלשון נסתר "אֵיךְ פְּלָנְיָא בַּר פְּלָנְיָא פַּטַּר וְתָרֵיךְ יָת פְּלָנִיתָא אִנְתְּתֵיהּ" המלה "אֵיךְ" שבפתיחת המשפט נראית תמוהה: פירוש המלה 'איך' הוא - כיצד, כמו. והיא היתה מתאימה בשטר הנכתב על ידי עדים, כאותו שמביא רשב"ם במסכת בבא בתרא (סב: ד"ה מבי מר) "איך פלוני אמר לנו הוו עדים", או נוסח שטר החליצה (יבמות לט:) הנכתב על ידי הדיינים "אֵיךְ פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי אַקְרֶבֶת יָת פְּלוֹנִי יְבָמַהּ קַדְמָנָא לְבֵי דִינָא". שכן נוסח זה הוא בעצם עדות העדים או הדיינים שאומרים: אנחנו מעידים כיצד פלוני אמר, או פלונית הקריבה. אבל בנוסח הגט שהוא דברי הבעל עצמו, ואינו מקדים 'אני פלוני מעיד כיצד גירשתי את אשתי' קשה להבין מה עושה המלה 'איך' בתחילת הדברים.

ג

בנוסח שטר מכירת עבד מוסיף רבי יהודה את המילים "עַבְדָּא דְּנָן מוּצְדָּק לְעַבְדוּ, וּפְטִיר וַעֲטִיר מִן חֲרוּרֵי וּמִן עֲלוּלֵי וּמִן עֲרוּרֵי מַלְכָּא וּמַלְכְּתָא" [העבד הזה מוחלט לעבדות, ופטור ועטור מכל חירות וערעור ועלילה של המלך או המלכה].

מה פירוש המלה 'וַעֲטִיר'? רש"י על אתר כותב שפירושו 'מופרש ומובדל', ומביא לכך שתי סייעתות, האחת מהמושג 'עיטרא' (ב"ב כט:), שפירושו שטר חלוקה [שהיא בעצם הבדלה בין חלקים מתוך רכוש משותף]. והשניה מן הפסוק "רַק הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ" שתרגומו "לָא עָטְרָא". גם הערוך (ערך עטר ב) משתמש בפסוק זה, והוא מגדיר את 'וַעֲטִיר' - מוסר ומסולק. כלומר: העבד מסולק מכל ערעור. ושתי ההגדרות מכוונות לאותו ענין. ואף 'עיטור סופרים' שבמסכת נדרים (לז:) מתפרש לפי הגאונים (שו"ת גאונים, הרכבי, סי' ער, ושיטה מקובצת ומאירי לנדרים שם) 'הסרת סופרים', כלומר: אותיות או מילים שהסופרים הסירו אותם מנוסח התורה משום שלא היו מדוייקים, או שהם קרי ולא כתיב.

הדבר המעניין הוא שבעברית יש לשורש עט"ר משמעות שונה לגמרי: דבר המקיף וסובב, כמו עטרה בראש המלך, וכך גם בפסוק "וְשָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו עֹטְרִים אֶל דָּוִד וְאֶל אֲנָשָׁיו לְתָפְשָׂם" (ש"א כג כו) שפירשו רש"י: עוטרים - מקיפים וסובבים מצד אל צד כעטרה המקפת את הראש. וכן כתב הרד"ק שם, ואף ציין את הפסוק כַּצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֶנּוּ (תהלים ה יג), שפירושו - תקיף אותו רצון כמו צינה ומגן הסובבים את האדם.

האם זה אומר משהו? ובכן יתכן ואין קשר בין עברית וארמית במקרה זה. אולם מעניין לראות שכפל משמעות זה קיים גם בשורש נז"ר: הנזיר הוא המופרש מן היין והענבים והטומאה, והנזר הוא עטרה על הראש כפי שהתורה עצמה מעידה על הנזיר "נֵזֶר אֱלֹקָיו עַל רֹאשׁוֹ" (במדבר ו ז). גם צמד האותיות ז"ר היוצר את המלה זֵר שענינה כמו עטרה ונזר - משמש במשמע הרחקה והבדלה בפסוקים כמו "וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא" (במדבר יא כ), "לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם" (תהלים עח ל). עיקר השורש במילים אלו הן האותיות ז"ר .

ויש לכך אף הסבר הגיוני מאוד: הקפת דבר כלשהוא גורמת בעצם להבדילו ולהפרישו מן הסובב, כמו גדר סביב בית שחוצצת בינו ובין הסביבה. מתאים איפוא שאותו שורש יורה הן על הרחקה והבדלה, והן על הקפה וסיבוב.