סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

שעבודא דרבי נתן / רפי זברגר

קידושין טו ע"א

 

הקדמה

לאחר שלמדנו במשנה הראשונה של המסכת על דיני ''קנין'' אשה ו"קנין" יבמה, אנו עוברים במשנה השניה, בדף הקודם, לדיני קנין עבד עברי וקנין אמה (שפחה) עבריה. קובעת המשנה שם, כי עבד עברי נקנה בכסף ובשטר... ואמה [שפחה] עבריה קונה את עצמה בנוסף גם בסימנין [אם יש לה סימני נערות – משתחררת]. הגמרא מנסה למצוא מקור לכך, שעבד ואמה נקנים בכסף. במאמר זה לא נעסוק בפרטי הדיון בחיפוש המקור, רק נזכיר כי במהלך דיון זה הוזכרה מחלוקת תנאים האם עושים גזירה שווה ''שכיר-שכיר'' בין עבד שמכרוהו בית דין [כאשר הוא גנב ואין לו כסף להחזיר] לעבד שמכר את עצמו. 
בהמשך, ''חיפשה'' הגמרא את התנא הסובר, שאין גזירה שווה ''שכיר-שכיר''. בניסיון הראשון של הגמרא, ציטטנו דעת תנא קמא בברייתא הסובר כי יש מספר הבדלים בין עבד שמכרוהו בית דין לעבד שמוכר עצמו [מתוך העובדה שיש הבדלים בין שני העבדים, נראה לגמרא כי אין גזירה שווה ביניהם. אחרת, לכאורה, צריכים הדינים להיות שווים בשני סוגי העבדים]. אחד ההבדלים: מוכר עצמו – אין מעניקים לו, נמכר ע''י בית דין – מעניקים לו.  הדין של "הענקה", דומה בעיקרו לדין פיצויים המוענקים כיום, לעובד שפוטר ע''י מעסיקו.
 

הנושא

בדף שלנו שואלים, מה מקור הדין של תנא קמא, הסובר כי מוכר עצמו לעבד, אינו זוכה בענקה, כאשר הוא מסיים את עבדותו. עונה הגמרא, כי דין זה נלמד מהפסוק בעבד הנמכר ע''י בית דין: הַעֲנֵ֤יק תַּעֲנִיק֙ ל֔וֹ מִצֹּ֣אנְךָ֔ וּמִֽגָּרְנְךָ֖ וּמִיִּקְבֶ֑ךָ אֲשֶׁ֧ר בֵּרַכְךָ֪ ה֥' אֱלֹקיךָ תִּתֶּן לֽוֹ: (דברים ט"ו, י"ד). מן המלה לו, לומדת הגמרא, לפי שיטת תנא קמא, כי יש להעניק רק לעבד המצוין בפסוק זה [נמכר ע''י בית דין], ולא לעבד המוכר את עצמו.
ממשיכה ושואלת הגמרא: מה ילמד רבי אלעזר, החולק על תנא קמא וסובר כי מעניקים גם לעבד המוכר את עצמו, מן המילה ל֔וֹ בפסוק לעיל?
עונה הגמרא: לומדים מן המילה: ל֔וֹ ולא לבעל חובו. כלומר, אם יש לעבד חוב לבעל חוב, אין מעניקים לבעל חוב של העבד, רק לעבד עצמו.
כדי להבין את הסבר הגמרא לחידוש זה, נקדים ונסביר מושג הנקרא: שעבודא דרבי נתן. מושג זה מופיע הרבה פעמים בש''ס ומשמעותו: אם ראובן חייב כסף לשמעון, ושמעון חייב כסף ללוי – על פי שעבוד שקבע רבי נתן, ניתן לחייב את ראובן לשלם את חובו ישירות ללוי, במקום לשמעון.
קובעת הגמרא לדעה זו: בעבד – אין שעבודא דרבי נתן. למרות שהעבד חייב כסף לבעל חוב, אין האדון אשר משחרר את העבד ומבקש לתת לו הענקה, מחויב לתת לבעל חובו של העבד, אלא רק לעבד בעצמו. כל זה נלמד מן הפסוק: הַעֲנֵ֤יק תַּעֲנִיק֙ ל֔וֹ – ל֔וֹ ולא לבעל חובו.
 

מהו המסר?

הסבר אפשרי להבין את הסברה כי אין שעבוד של רבי נתן בעבד, בגלל שהענקה לעבד אינה מדין חוב, אלא מתוך צדקה וחסד. אם כן – בצדקה, אין שעבוד של רבי נתן. כלומר, אם העני חייב כסף לבעל חוב, אין נותן הצדקה מחויב להעביר את כסף הצדקה ישירות לבעל חוב של העני! סברה זו ניתן להבינה, שהרי אדם הנותן משלו, ברוב טובו וחסדו, לעני הפושט יד, אינו מחויב ''לדאוג'' גם לנושים של העני.
אנו לומדים מכך, שאין להגזים ב''בקשת חסד'': אדם המבקש טובה מחברו, שאינו אלא מעשה חסד, צריך לדעת כי אין לבקש יותר מידי. זהו מסר, יותר לילדים מאשר להורים, אבל לא רק. ילדים נוטים לבקש עזרה וסיוע מההורים בתחומים שונים. עליהם ללמוד ולהפנים, כי יש ''גבולות גיזרה'' גם ל''מעשים טובים'' של ההורים ובכלל. לא לנצל את טוב ליבם, לא להוסיף עוד ועוד בקשות, אלא לדעת לקבל את מה שנותנים ולומר יפה תודה.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר