לא להגזים / רפי זברגר

בבא בתרא צג ע"א
 

הקדמה

במשנה, בסוף הדף הקודם למדנו על אחוז מסוים של ''סחורה פגומה'', אותה מסכים הקונה לקבל במסגרת הקנין. המשנה מפרטת את האחוז לכל מיני סוגי קניינים. למשל: 
המוכר פירות לחברו, הרי זה מקבל עליו רובע [הקב] "טינופת" לסאה
[בלשון המשנה, סחורה פגומה נקראת ''טינופת'']. אנו יודעים כי בסאה יש ששה קבים, ולכן רביעית הקב הינה אחד חלקי עשרים וארבע מסאה. זהו האחוז מהסחורה, אשר יכולה להיות ''טינופת'' - קצת יותר מ-4%. 
מתאנים – מקבל עליו עשר מתולעות [עם תולעים] למאה - כלומר 10%!.
המשנה ממשיכה לפרט סוגים נוספים של מוצרים, ולכל אחד מוגדר אחוז ''טינופת'' משלו. 
 

הנושא

אמר רב הונא בגמרא: אם בא לנפות – מנפה את כולו. 
הלכה זו עוסקת במקרה והקונה מבקש לבדוק את הסחורה, ואת כמות ה''טינופת'' שיש בה. אם גילה שיש יותר מהכמות המוגדרת במשנה ובהלכה, הרי שיכול לדרוש מן המוכר, כי יסיר את כל הטינופת, ולא רק את העודף על המותר. 
למרות שמעיקר הדין, אמרנו שהקונה מקבל על עצמו אחוז מסוים של סחורה פגומה, אם הקונה ''מגלה'' כי המוכר "הגזים", ואחוז הפגומים גבוה יותר – המוכר ''אכל'' אותה, וחייב לספק סחורה ''נקיה מכל פגם''.
הגמרא מיד מבררת מכוח איזה שיקול הלכתי הגיע רב הונא למסקנה זו: אמרי לה דינא, ואמרי לה קנסא. 
יש הסוברים כי זהו ''קנס'' – עונש על כך שהמוכר הגזים בכמות הסחורה הפגומה, ויש אומרים שזהו ממש ''דין''.
נימוקם של הסוברים "דין": מאן דיהיב זוזי אפירי שפירי יהיב, ורובע לא טרח איניש, יותר מרובע טרח איניש, וכיון דטרח - טרח בכוליה – הקונה המשלם על הסחורה מעוניין בסחורה טובה ונקיה. אם כמות הסחורה הפגומה היא קטנה, בסביבות 4%, לא מטריחים את המוכר לברור את הפגום, אך אם כמות הסחורה הפגומה גדול מכך, אנו מטריחים את המוכר, וכיוון שהוא בודק ובורר – עליו לברור את כל הכמות. 
נימוקם של הסוברים ''קנס'' - רובע – שכיח, יותר - לא שכיח. ואיהו הוא דעריב, וכיון דעריב - קנסוהו רבנן בכוליה. 4% סחורה פגומה – דבר מצוי בשוק. אך אם הכמות יותר גדולה – אנו מניחים שהוא ''ערבב'' והכניס סחורה פגומה, ולכן קונסים את המוכר, ומחייבים אותו להוציא את כל הפגום החוצה. 
 

מהו המסר?

למדנו היום דין ב''הגזמה''. אנשים ה''מותחים את החבל'' ומגזימים יותר מידי, עלולים בסופו של דבר להפסיד הכול.
חכמים ''נתנו אישור'' למכור סחורה שחלק ממנה פגומה, וקבעו את האחוז המותר. אם המוכר הגזים, והוסיף יותר מן המותר לו – הוא חייב להפריש את הכול החוצה.
גם ב''חיים הרגילים'' צריך ללמוד לעשות כל דבר במידה, ללא הגזמה. נציג מספר דוגמאות:
1. אם מותר לאחר עשר דקות, לא למתוח את החבל ולאחר חצי שעה.
2. אם מותר שלא להכין שיעורי בית מספר פעמים – ''לא לזרוק'' ולהימנע מהכנת שיעורים יותר פעמים מן המותר.
3. אם ''מותר ואפשר'' להרים קול על ילד תוך כדי תוכחה – אין להגזים ולהרבות בכך יותר מידי.
4. כנ''ל בדברים הפוכים: אם ניתן ורצוי לתת לילד מידי פעם מתנה צנועה, אין להגזים ולהרבות בכך יותר מידי.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]