גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף נ"ב, מדור "עלי הדף"
מסכת בבא בתרא
דף לד ע"ב
בגדרי "כל דאלים גבר"
כששני בני אדם חלוקים על נכס מסוים, אם בקרקע ואם במטלטלים, ואין אחד מהם מוחזק בו, זה אומר שלי הוא וזה אומר שלי הוא, ואין לאחד מהם ראיה יותר מלחבירו, למדנו דיש לפסוק בספיקא כגון דא: "כל דאלים גבר", דהיינו, מי שתגבר ידו להכניסו ברשותו יזכה בו, וכדאיתא בגמרא (לד ע"ב): "זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי, אמר רב נחמן כל דאלים גבר".
מדברי כמה ראשונים נראה, שפסק זה אינו בגדר פסק דין, אלא, שבמקום שאין בית דין יכולים לברר כעת של מי הדבר, ואין אחד מבעלי הדין מוחזק, מסתלק הבי"ד מן הדין, ואומרים "כל דאלים גבר", שאין בית דין נזקקים להם, אלא מניחים אותם, וכל דאלים גבר, עד שיבואו עדים ויבררו את הדבר (עי' רשב"ם לה. ד"ה התם [הא'] וכן בפירוש ראב"ן שם; תורי"ד ב"מ ב. ועוד).
מאידך, כתב הרא"ש בפירקין (סי' כב): "האי כל דאלים גבר, דינא הוא, דכל מי שגבר ידו בפעם ראשונה הוא שלו, עד שיביא חבירו ראיה, וכל זמן שלא יביא ראיה אף אם תגבר ידו לא שבקינן ליה לאפוקי מיניה, דלא מיסתבר שיתקנו חכמים שיהיו כל ימיהם במריבה ומחלוקת, היום יגבר זה ומחר חבירו, אלא חכמים פסקו כל דאלים בפעם הזאת - גבר, וסמכו על זה, דכל מי שהדין עמו קרוב להביא ראיות; ועוד, מי שהדין עמו ימסור נפשו להעמיד שלו בידו, ממה שימסור האחר לגזול, ועוד יאמר מה בצע שאמסור נפשי, והיום או למחר יביא ראיה ויוציאנה מידי" (וכ"כ במס' ב"מ פ"א סי' א).
בדברי הרא"ש רואים אנו כבר שאלה מסוימת התלויה בחקירה זו, והיא כאשר גבר אחד מהם ותפסו, האם יכול השני לחזור ולתפוס הימנו, כי דעת הרא"ש היא, ש"כל מי שגבר ידו בפעם ראשונה הוא שלו עד שיביא חבירו ראיה, וכל זמן שלא יביא ראיה אף אם תגבר ידו לא שבקינן ליה לאפוקי מיניה", וכפי שמנמק בהמשך דבריו, כנ"ל. ולעומתו, הרבה ראשונים (עי' תוס' ב"מ ו. ד"ה והא; רשב"א בשם הראב"ד ב"מ שם, ועוד) סוברים, ש'כל דאלים גבר' אינו דין שנחרץ לעולם, ואף לאחר שגבר האחד, יכול השני לחזור ולתפוס ממנו, שהרי אף לענין תפיסה זו שייך הטעם ד'כל דאלים גבר', שאין בית דין נזקקים לדינם, ועדיף להניחם לעשות כרצונם, ולא לעשות דין שיכול להביא לידי טעות.
וכך מביא ה'שיטה מקובצת' בסוגייתנו, אחרי שציין לדברי הרא"ש: "כתוב ב'שיטה לא נודעה למי': ואלו הדברים אינם ברורים אצלי, שהטעם שאמר 'כל דאלים גבר', מפני שאין בי"ד זקוקים ליזקק לדינם, כיון דליכא דררא דממונא לתרווייהו וליכא למיקם עלה דמילתא, וכיון שכן נוח להניחם לעשות כרצונם, ולא נעשה אנו דין שיכול לבוא לידי טעות, הילכך כל מי שמתגבר ידו בכל פעם, הרי היא ברשותו עד שתגבר יד האחד או בזרוע או בראיה", וזאת היא כמו הסברא הראשונה שהזכרנו בגדר 'כל דאלים גבר'.
נפק"מ נוסף יתכן שתלוי בחקירה זו, והוא במה שמצינו שנחלקו הפוסקים כלפי ספק ממון שהוא ספיקא דדינא, כגון בספק ממון שעמד בתלמוד ב'תיקו', או שנחלקו בו אמוראים, דיש סוברים שאין אומרים בו כל דאלים גבר אלא יחלוקו (עי' תרומת הדשן סי' שנב, והובא להלכה ברמ"א חו"מ סי' קלט ס"ד), ויש אחרים שנראה מדבריהם שבאם אין אחד מהם מוחזק אומרים כל דאלים גבר גם בספיקא דדינא (עי' רמב"ם הל' ערכין פ"ד הכ"ב וע"ש במל"מ; שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' קלח).
מן הסברות שכתבו האחרונים (עי' לבוש חו"מ שם; מל"מ הל' טוען ונטען פט"ו ה"ה), כי הטעם של 'כל דאלים גבר' הוא כדברי הרא"ש, שמי שהדין עמו ימסור נפשו להעמיד את שלו בידו, וזה לא שייך אלא בדבר שהתובע בעצמו יודע את האמת, אבל בספק בדין אין התובע יודע את הדין יותר מחבירו, ולא ימסור נפשו על כך, ומובן הדבר, שלשאר ראשונים שאינם סוברים כדעת הרא"ש לא שייכא סברא זו.
בדין 'כל דאלים גבר' מצינו חידוש גדול בשו"ת 'שבות יעקב' (ח"ב סי' קסז) שבזמן הזה אין פוסקים ככה (ואמנם כתב שזה דין חדש ולא מצינו כן בפוסקים ראשונים או אחרונים), וכתב שני נימוקים בדבר: "לבי אומר לי, דבזמנים הללו שאנחנו בגולה שפלים ונבזים, וקונסין מאוד על ההכאה, ויש כמה חששות אם יפסוק כל דאלים גבר, וגם לפי הטעם, דכל מי שהאמת אתו ימסור נפשו על דבר זה גם כן לא שייך בדורות הללו, שרבו המתפרצים והגזלנים והאלמים שמוסרין נפשם גם כן על ממון שאינם שלהם". מובן שנימוקו השני – שבדורות הללו רבו המתפרצים והגזלנין שמוסרין נפשם על ממון שאינם שלהם, לא שייך כי אם לדעת הרא"ש - וכפי שכתב בעצמו, ואילו נימוקו הראשון "דבזמנים הללו שאנחנו בגולה שפלים ונבזים וקונסין מאוד על ההכאה" שייך גם לפי שאר הראשונים, כי בזמן הזה אין לומר שאין בי"ד נזקקים בדין זה, כי מאחר שקונסים מאוד על ההכאה, חובה על בית דין להזקק.
הגאון ר' אלחנן וואסרמאן זצ"ל אב"ד ברנוביץ כותב (ראה קובץ שיעורים כתובות אות נה; קובץ הערות סי' עא סק"ב), שהמחזיק ממון מדין כל דאלים גבר אין הממון נחשב שלו מדין ודאי, ואי אפשר לצאת באתרוג כזה בחג הסוכות, כי אינו נחשב "לכם" בוודאי. והנה לדעת הראשונים שאין בדין זה שום הכרעה או פסק, מובנים דבריו, דלא הוכרע בזה שום הכרעה ממונית, ואילו לדעת הרא"ש יש מקום לומר שיש כאן אומדנא ודאית שהוא כממונו ממש (עי' תקפו כהן סי' יט אות ח; קוב"ש ב"ב סי' קנב), אמנם, גם לדעת הרא"ש כתבו כמה אחרונים (עי' תומים סי' קלט סק"א; אמרי בינה חו"מ דיני דיינים סי' מ) שאין כאן אומדנא ממש, ואינו אלא כסניף לדין זה, ועיקר טעם הרא"ש הוא כדי שלא יהיו כל ימיהם במריבה ומחלוקת, ולכן שפיר יתכן שאינו נחשב 'לכם' לצאת בו ידי חובה.
