הגונב מגנב / רפי זברגר

המשנה המתחילה את פרק מרובה, בראש הדף שלנו, דנה ביחס שבין תשלומי כפל, לתשלומי ארבעה וחמשה. וזהו לשונה: מרובה מדת תשלומי כפל ממדת תשלומי ארבע וחמשה, שמדת תשלומי כפל נוהגת בין בדבר שיש בו רוח חיים, ובין בדבר שאין בו רוח חיים, ומדת תשלומי ארבעה וחמשה אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד...
תשלומי כפל מתחייב כל גנב, אשר לא הודה כי גנב, אלא התחייב מכוח עדותם של שני עדים אשר העידו על מעשהו.
גנב זה מתחייב להחזיר לבעל החפץ את ה''קרן'', כלומר את הגניבה עצמה או מחירה, ובנוסף, צריך לשלם לבעל החפץ הנגנב, עוד סכום זהה ל''סכום הקרן''.
אם אדם גנב שור או שה, ולאחר מכן, מכר אותו או שחט אותו, מתחייב הגנב לשלם קנס יותר גבוה: על השה מתחייב פי ארבעה מערך השה, ועל השור מתחייב פי חמשה מערך השור. זוהי כוונת המשנה בקטע לעיל: קנס של כפל, נוהג בכל גניבה, בין שהיא בעל חיים או לא, לעומת קנס של ארבעה וחמשה נוהג רק בשור (פי חמישה) או בשה (פי ארבעה).
המשנה ממשיכה ומוסיפה הלכות נוספות הקשורות לאותו עניין: אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל, ולא הטובח ולא המוכר אחר הגנב משלם תשלומי ארבעה וחמשה.
כלומר, הפטור של הגונב מגנב אינו אלא על תשלום הכפל, אך את ה''קרן'' עצמו (עלות הגניבה עצמה) חייב להחזיר.
כנ''ל לגבי קנס של ארבעה וחמשה – רק הגנב עצמו מתחייב לשלם פי ארבעה וחמשה כאשר גנב שור או שה וטבחו או מכרו, אך הגונב מגנב וטבח או מכר – אינו מתחייב בקנס זה, אלא בתשלום ה"קרן" בלבד.