הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"רבי" ורבי יהודה הנשיא
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
קידושין סג ע"א
אמר אביי: רבי אליעזר בן יעקב ורבי ורבי מאיר, כולהו סבירא להו: אדם מקנה דשלב"ל.
רבי אליעזר בן יעקב, הא דאמרן.
רבי, דתניא: +דברים כו /כג/+ לא תסגיר עבד אל אדוניו -
רבי אומר: בלוקח עבד על מנת לשחררו הכתוב מדבר.
היכי דמי?
אמר רב נחמן בר יצחק: כגון דכתב ליה לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו.
רבי מאיר,
דתניא:
האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר,
לאחר שתתגיירי,
לאחר שאשתחרר,
לאחר שתשתחררי,
לאחר שימות בעליך,
לאחר שתמות אחותיך,
לאחר שיחלוץ לך יבמיך - אינה מקודשת,
רבי מאיר אומר: מקודשת,
רבי יוחנן הסנדלר אומר: אינה מקודשת,
רבי יהודה הנשיא אומר: מקודשת;
ומה טעם אמרו אינה מקודשת? משום איבה.
ונחשוב נמי רבי יהודה הנשיא!
היינו רבי, היינו ר' יהודה הנשיא.
1.
הביטוי "רבי היינו רבי יהודה הנשיא" - מופע יחידאי בש"ס.
הביטוי "רבי יהודה הנשיא היינו רבי" - מופע יחידאי בש"ס
2.
וקשה? וכי הגמרא לא ידעה שמדובר באותו חכם - רבי יהודה הנשיא?
3.
ונראה לי לומר שכוונת הגמרא לומר, שהיה "רבי" - חכם פרטי, והיה "רבי יהודה הנשיא" - שפסק בתוקף תפקידו כנשיא בית דינו של "רבי".
3.1
בשאלת הגמרא "ונחשוב נמי רבי יהודה הנשיא" כוונתה לומר שבברייתא השניה יש הכרעה של "רבי יהודה הנשיא" בתוקף תפקדיו כנשיא בית הדין, ולכן יש לצרף הכרעה זו לרשימת הפוסקים [שהוא עצמו ביניהם - בברייתא הקודמת] שסוברים שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם.
3.2
ותרוץ הגמרא הוא, שבברייתא השניה "רבי יהודה הנשיא" חוזר על דעתו בברייתא הראשונה ["מקודשת" - כי אדם מקנה דבר שלא בא לעולם], אלא שמתוקף נשיאותו הוא גוזר "אינה מקודשת" במקרים שיש בהם חשש "איבה".
[הערה: מובא בספרי קבלה, שרבי יהודה ה"נשיא" הוא: נשיא - ניצוץ של יעקב אבינו]
4.
ראה מה שכתבנו על מסכת שבת דף לב
הערה: מיספור הסעיפים להלן הוא בהתאם לסוגייתנו - קידושין דף סג:
5.
בגמרא:
תניא, רבי נתן אומר: בעון נדרים מתה אשה של אדם, שנאמר +משלי כב+ אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך.
רבי אומר: בעון נדרים בנים מתים כשהן קטנים, שנאמר +קהלת ה+ אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך. איזה הן מעשה ידיו של אדם - הוי אומר: בניו ובנותיו של אדם.
תנו רבנן, בעון נדרים בנים מתים - דברי רבי אלעזר ברבי שמעון,
רבי יהודה הנשיא אומר: בעון ביטול תורה. בשלמא למאן דאמר בעון נדרים - כדאמרן, אלא למאן דאמר בעון ביטול תורה - מאי קראה? - דכתיב +ירמיהו ב+ לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו. רב נחמן בר יצחק אמר: למאן דאמר בעון נדרים נמי מהכא - לשוא הכיתי את בניכם - על עסקי שוא. מכדי,
רבי יהודה הנשיא היינו רבי, ורבי בעון נדרים קאמר! - בתר דשמעה מרבי אלעזר ברבי שמעון.
6.
רש"י מסכת שבת דף לב עמוד ב:
והא בעון נדרים אמר - בברייתא קמייתא, ומשני: ההיא קמייתא בתר הך איתמר, דמעיקרא אמר בעון ביטול תורה, ובתר דשמע מר' אלעזר דשמע מר' שמעון אבוה דהוה רביה דרבי, בעון נדרים - אמר איהו נמי הכי.
"בתר דשמעה" - 12 מופעים בש"ס
הגמרא מצהירה ש"רבי" בברייתא הראשונה הוא אותו "רבי יהודה הנשיא" בברייתא השניה, ולכן היא טוענת שיש סתירה בין שתי אמרותיו. והיא מיישבת ש"רבי יהודה הנשיא" חזר בו, כלומר, הברייתא השניה קדמה מבחינה היסטורית-כרונולגית לברייתא הראשונה, ודעת "רבי" בברייתא הראשונה היא דעתו הסופית של "רבי"="רבי יהודה הנשיא".
6.1
שני עניינים חשובים בסוגיה זו מבחינת המבנה:
1.
מדוע רבי" חזר בו? ומדוע דבריו בברייתא השניה לא "נמחקו" [הרי חזר בו!]
2.
מדוע יש לו שני כינויים "רבי" ו"רבי יהודה הנשיא" [והרמב"ם קורא לו "רבנו הקדוש" – בהקדמתו למשנה תורה]?
6.2
ב"מתיבתא", שבת, דף לב, הערה טו מסביר שלפני שרבי יהודה הנשיא התמנה לראש ישיבה נקרא "רבי יהודה הנשיא" ולאחר שנתמנה נקרא "רבי" סתם,
6.3
ושם מביא שב"תפארת ישראל" [אבות, פרק ב, משנה ב], יכין אות א, מעיר, שבחייו קראוהו "רבי" ולאחר מותו קראוהו "רבי יהודה הנשיא". לכאורה נראה ששני הפירושים לעיל מנוגדים זה לזה.
לפי ההסבר הראשון הרי שהכינוי "רבי" חשוב יותר, ולפי הסבר השני "רבי יהודה הנשיא" חשוב יותר. ולפי הפירוש השני מדוע שינו את שמו לאחר מותו? אולי כדי להודיענו שהחכמים קיבלו עליהם את פסיקותיו.
שאלה 3:
מדוע עניין זה מוזכר רק כאן בש"ס? הרי לא הגיוני שרק כאן אמר "רבי" שתי הלכות בשתי תקופות שונות [לפי שני ההסברים לעיל].
דבר דומה מובא גם במסכת קידושין דף סג - לעיל בסעיף 1.
הראשונים והאחרונים דנים בנ"ל [ראה ב"מתיבתא" במקום] אבל הם לא עונים ישירות על השאלות לעיל.
6.4
ונראה לי לומר [במחילה מהפרשנים]:
דווקא השם "רבי" מתייחס ל"איש" – רבי יהודה משושלת הנשיאים, והכינוי "רבי יהודה הנשיא" מגדיר את מעמדו החשוב של "רבי": "רבי יהודה הנשיא" הוא המכריע מה ייכלל במשנה [לא בברייתא], הוא מכריע את ההלכה [באופן של קביעת "סתם משנה" ואולי אף בקביעת הכלל "הלכה כרבי מחברו"], והוא מנהיג העם.
"רבי" ה"פרטי" קבע שבעוון נדרים מתים בניו של אדם, אבל "רבי יהודה הנשיא" המנהיג, מי שדאג ללימוד התורה בכלל ישראל הוא זה, שקבע, שבעוון ביטול תורה מתים בניו של אדם. אבל מכיון שהוראה זו חמורה מאד, לכן "רבי יהודה הנשיא" מדגיש מה שהוא עצמו אומר "בעוון נדרים" כי מתאים לדעת רבי שמעון - רבו, ואין פה ממש חזרה !
6.5
ובקשר לסוגיה במסכת קידושין דף סג:
גם כאן בברייתא השניה מובאת דעת "רבי יהודה הנשיא" בהדגשה על תפקידו כנשיא מכיוון שבא להדגיש שלמרות שהוא סובר שאדם מקנה דבר שלא בעולם בכל זאת לא תהיה מקודשת אם יש חשש איבה - וזו כנראה תקנה של בית דינו של "רבי" - ראה לעיל בסעיף 3.2 .
