הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

שני "יחיד" אינם רבים

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

קידושין כה ע"א

 

... א"ל: מתניתא בעו מינך, דתנן: עשרים וארבעה ראשי אברים שבאדם, כולם אין מטמאין משום מחיה,
ואלו הם: ראשי אצבעות ידים ורגלים, וראשי אזנים, וראש החוטם, וראש הגוייה, וראשי דדים שבאשה, רבי יהודה אומר: אף שבאיש,
ותני עלה: בכולם עבד יוצא בהם לחירות,
רבי אומר: אף הסירוס,
בן עזאי אומר: אף הלשון;
אמר מר, רבי אומר: אף הסירוס,
סירוס דמאי? אילימא סירוס דגיד, היינו גוייה!
אלא לאו סירוס דביצים.
רבי אומר: אף הסירוס.
ורבי, לשון לא?
ורמינהו: הרי מי שהיה מזה, ונתזה הזאה על פיו, רבי אומר: היזה, וחכמים אומרים: לא היזה; מאי לאו על לשונו!
לא, על שפתיו.
על שפתיו - פשיטא!
מהו דתימא זימנא דחלים שפתיה, קמ"ל.
והתניא: על לשונו!
ועוד תניא: ושניטל רוב הלשון, רבי אומר: רוב המדבר שבלשונו!
אלא, רבי אומר: סירוס, ולא מיבעיא לשון.
בן עזאי אמר: לשון. אבל סירוס לא,
ומאי אף? אקמייתא.
אי הכי, נקדמה דבן עזאי ברישא!
תנא שמעה לדרבי וקבעה,
ושמעה לדבן עזאי ותני,
ומשנה לא זזה ממקומה. 

 

1.
הגמרא מגיעה למסקנה שיש בברייתא 3 דעות:
"תנא קמא" - 24 ראשי איברים אין מטמאים משום מחיה [לגבי דיני צרעת], ועבד יוצא בהם לחרות [אם אדונו פגע באותם איברים].
"רבי" - גם סירוס ופגיעה בלשונו של העבד - נוסף על "ראשי איברים".
בן עזאי - לשון כן וסירוס לא.

2.
רמב"ם הלכות עבדים פרק ה הלכה ד:

כיצד בראשי איברים המכה את עבדו בכוונה וחסרו אחד מכ"ד ראשי איברים שאינן חוזרין יצא לחירות וצריך גט שחרור, אם כן למה נאמר בתורה שן ב ועין לידון מהן מה שן ועין מומין שבגלוי ואינן חוזרין אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין יצא העבד בו לחירות,
אבל המסרס עבדו בביצים או החותך לשונו אינו יוצא לחירות שאינן מומין שבגלוי, וכן המפיל שן הקטן אינו יוצא לחירות שהרי סופו לחזור.

מפורש ברמב"ם שהוא פוסק כתנא קמא בברייתא ולא כבן עזאי לא כרבי.

3.
כסף משנה הלכות עבדים פרק ה הלכה ד:

אבל המסרס עבדו וכו'.גם זה שם (קידושין דף כ"ה) בכולם כלומר בראשי איברים עבד יוצא בהם לחירות בן עזאי אומר אף הלשון ואף על פי שלפעמים מתכסה חשיב גלוי רבי אומר אף הסירוס כלומר דביצים שאף על פי שטמונים בכיס חשיבי גלוי
והרי"ף כתב הלשון כך ולא הכריע ולא היה לו להביא דברי רבי ובן עזאי ומכיון שהביאם אלמא הלכתא כוותייהו ס"ל

מהרי"ף שהביא את כל השיטות משמע שהוא פוסק כרבי וכבן עזאי ולא כתנא קמא.

חידושי הריטב"א מסכת קידושין דף כה עמוד ב:

כתנאי. פי' אפלוגתא דבן עזאי ורבי קאי, והלכתא כרבי מחבירו.

3.1
ובמחלוקת בין רבי לבן עזאי כנראה שהרי"ף פוסק כרבי לפי הכלל ש"הלכה כרבי מחברו".

3.2
אבל הרמב"ם:

אבל רבינו סובר דכיון דיחידאי נינהו לית הלכתא כוותייהו

משמע מדבריו ש"תנא קמא" נחשב כרבים נגד רבי ובן עזאי שנחשבים כיחידים.

3.3
ומדוע? הרי הם שנים ולא "יחיד". ולפנינו למעשה "רבים" - תנא קמא - נגד "רבים" - רבי ובן עזאי, שהרי שניהם מסכימים לגבי הלשון של העבד שיש לצרפו ל 24 ראשי איברים.

3.4
ואולי 2 "יחיד" לא מצטרפים לרבים. כי הדין שהלכה כרבים נגד יחיד הכוונה היא ל"רבים" באופן סתמי - "תנא קמא" או "חכמים" ולא למספר של חכמים שנקבו בשמותיהם [וכך בברייתא כמו במשנה].

3.5
ואולי כי לא ברור באמת מהברייתא מה המחלוקת בין רבי לבן עזאי.

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)