סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

"זו דברי רבי... אבל..."

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

קידושין טו ע"ב

 

... אלא מאן תנא דלא יליף שכיר שכיר?
רבי היא;
דתניא: +ויקרא כה+ ואם לא יגאל באלה -
רבי אומר: באלה הוא נגאל, ואין נגאל בשש;
שיכול והלא דין הוא:
... ומאן תנא דפליג עליה דרבי?
ר' יוסי הגלילי ור"ע:
דתניא: +ויקרא כה+ לא יגאל באלה -
ר' יוסי הגלילי אומר: באלה - לשחרור, בשאר כל אדם - לשעבוד;
ר"ע אומר: באלה - לשעבוד, בשאר כל אדם - לשחרור.
... א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן:
זו דברי רבי יוסי הגלילי ור"ע,
אבל חכ"א: הכל לשחרור.
מאן חכמים? רבי היא, דמפיק ליה להאי באלה לדרשה אחרינא, ומקרא נדרש בין לפניו ובין לאחריו.
ורבי, האי +ויקרא כה+ ויצא בשנת היובל מאי עביד ליה?
מיבעי ליה לכדתניא: ויצא בשנת היובל - 

הערות:

1.

מחלוקת אחת בסוגייתנו היא בין רבי לרבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי והיא לא מובאת בברייתא אחת, אלא בשתי ברייתות שונות.

2.

לגבי אחד הנושאים בברייתא השניה אומר רבי יוחנן, ש"חכמים" - שמובאים בברייתא השניה - חולקים על דעתם של רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא.

3.

דברי חכמים לא מובאים באף ברייתא, אלא דעתם מובאת רק בעדותו של רבי יוחנן.

4.

והכלל הוא בשל"ה - כללי התלמוד (יג) כלל לשונות סוגיות :

שי. זו דברי פלוני, כשהגמרא אומרת זו דברי פלוני על הסתם פליג עליה ולא סבר כוותיה. וכן כתבו התוספות (ד"ה ומאי) בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא) דף ל"ה (א), וזה לשונם: זו דברי סומכוס, משמע זו ולא סבירא ליה, אף על גב דמוכח בפרק בית כור (שם קה א) דאיכא זו וסבירא ליה, מיהו סתם זו לא סבירא ליה. וכן כתב הר"ן פרק אלו נערות (כתובות מ ב ד"ה זו דברי רבי מאיר) דזו לא סבירא ליה, כל היכא דלא מפרש בהדיא זו וסבירא ליה.

לפי דבריו נובע, שבסוגייתנו, שרבי יוחנן אומר "זו דברי רבי יוסי הגלילי ור"ע" כוונתו ללמדנו שאין הלכה כמותם.
ולכאורה מדוע נחשוב שהלכה כמותם אם חכמים חולקים עליהם?

5.

אלא, מכיון שדברי חכמים לא מובאים בברייתא הרי שיש עדיפות לדעתם של רבי יוסי הגלילי ור"ע שדעתם כן נכתבה בברייתא.

6.

יד מלאכי כללי התלמוד כלל תו :

מאן חכמים ר' פלוני, משמע דהיכא דאיתמר האי לישנא בגמרא לאו למימרא דיחידאה הוא ולא קי"ל הכי
אלא אדרבא אשמועינן תלמודא דאע"ג דסברא יחידאה היא הכי קי"ל

באופן עקרוני – בכל הש"ס - כאשר הגמרא מעמידה את "חכמים" במשנה כשיטת תנא "יחיד" הכוונה היא לפסוק הלכה כמותו.

6.1

ולמדך דחכמים דקתני מתניתין אין זו סברת רבים אלא יחידאה היא ורבים קבלו מאותו יחיד סברא זו ומשום הכי הלכה כמותו והיינו דאפקה רבי בלישנא דחכמים וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים פ"ו וז"ל אבל מה שנאמר במשנה חכמים ר"ל כי לפעמים יכנה בחכמים בשביל אחד מן האנשים שהקדמנו שמותם ופעמים ירצה לומר בשביל כל המון החכמים ופעמים יבאר בתלמוד ויאמר מאן חכמים ר"פ ואולם יעשה זה בהיות המקבלים רבים שקבלו מן החכם ההוא ובעבור היות אנשי הדעת ההוא רבים יקראם חכמים ואפילו שיהיה לאיש אחד עכ"ד

הוא קובע, ש"חכמים" – במקרים בהם הגמרא אומרת "מאן חכמים" – הם באמת קבוצת חכמים שקיבלה מאותו תנא "יחיד". זאת אומרת, שבאמת מדובר ב"חכמים" [לשון "רבים"], אלא שהמקור לאותם חכמים היתה דעתו של התנא היחיד שהוא זה שעונה על השאלה "מאן חכמים", כלומר, כאילו הגמרא שואלת: "מאן חכמים"? – ממי קבלו החכמים את הדין.
והוא מצטט את דברי הרמב"ם בהקדמתו למשנה. אם נעיין היטב בדברי הרמב"ם נראה שהוא מעלה כמה אפשרויות לביטוי "חכמים":
1. "חכמים" – זוהי דעת יחד.
2. "חכמים" – קבוצת חכמים ,רבים"
3. "חכמים" – קבוצת חכמים שקיבלה את דעת התנא היחיד. והסבר זה מתאים לסוגיות גמרא שמשתמשות בביטוי "מאן חכמים".

6.2

ואתה למד מדבריו שאם לא היו המקבלים ממנו רבים לא מפקינן לה בלשון חכמים,

נראה לי שהסברו זה לא מתאים להסבר הראשון ברמב"ם.

6.3

אבל צריך לבאר דלפעמים הגם שלא היו המקבלים ממנו רבים מ"מ שנאה רבינו הקדוש בלשון חכמים להיות שטעם אותו יחיד הסכימו בו בני ישיבת רבי שטעמו נכון וברור לפסוק כמותו

ייתכן שבקטע הנ"ל הוא מתכוון לרישא שבדברי הרמב"ם: באמת יתכן ש"חכמים" הכוונה לדעת יחיד, ובאמת בפועל לא היו חכמים רבים שאימצו את דעת היחיד בפועל [מבחינה הסטורית], אלא שרבי יהודה הנשיא ובית דינו החליטו לפסוק כמותו – כדעת היחיד – ולכן השמיטו את שמו וכתבו "חכמים", כדי שמבחינת הניסוח בטקסט המשנה נחליט, שהלכה כרבים ["כאילו"].

6.4

והיינו דאמרינן בפרק כסוי הדם [דף] פ"ה א' א"ר חייא בר אבא אמר ר' יוחנן ראה רבי דבריו של ר"מ באותו ואת בנו ושנאו בלשון חכמים ודברי ר"ש בכסוי הדם ושנאו בלשון חכמים ע"כ

וזה ככל הסתמיות דמתני' שסתם כן אף שהם דברי יחיד מצד שנראה לו לר' לפסוק כמותו וכמ"ש רש"י ז"ל בסוף פ"ב דמציעא [דף] ל"ג ב' וז"ל וסתם נמי במשנה דברי יחידים שראה רבי את דבריהם ושנאם סתם כדי לקבוע הלכה כמותם ע"כ.

את העיקרון הנ"ל הוא מרחיב לכל "סתם משנה" [ולא רק כשמופיעה מחלוקת במשנה, ואחת הדעות מיוחסת ל"חכמים" – כמו בשתי הסוגיות – "אותו ואת בנו" ו"כיסוי הדם"]

6.5

והוא מביא את הסברו של רש"י במסכת בבא מציעא – כנ"ל. ולא ברור האם מתכוון לחלק ממשנה כמו "תנא קמא", או לכל משנה שכולה סתמית, שהרי על זה נאמר "סתם משנה – רבי מאיר".

7.

כל הדברים לעיל בסעיף 6 מתייחסים למשנה ואילו בסוגייתנו מדובר בברייתא.
ואולי גם לגבי ברייתא יש כלל דומה [אלא שקשה, שהרי אין בברייתא כלל של "סתם ברייתא רבי..."]

8.

חידושי הריטב"א מסכת קידושין דף טו עמוד ב

ומסתברא דהלכתא כרבי דהא קאמר לה רבי יוחנן בלשון חכמים דהוו רבים כי היכי דתיקום להלכתא, הילכך

8.1

והוא פוסק את כל ההלכות בסוגייתנו לפי דעת "רבי".

8.2

קיימא לן דבאלה נגאל ואינו נגאל בשש,
וקיימא לן דבגוי שישנו תחת ידינו הכתוב מדבר שיצא ביובל ולא קודם לכן בעל כרחו של גוי,
וקיימא לן נמי דבין נגאל על ידי אחרים בין נגאל על ידי קרובים הכל לשחרור,
ומקרא נדרש בין לפניו בין לאחריו, ותו לא מידי.

8.3

הוא קובע שהלכה כ"רבי" - למרות שדבריו לא מובאים בברייתא - מפני שרבי יוחנן כינה אותו "חכמים".

8.4

נלמד מכאן שמה שעשה "רבי" ב"עריכת המשנה" כך עשה רבי יוחנן בעריכת מימרות של תנאים!



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר