הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי

הרב אברהם בלס, מכון הירושלמי

גיטין צ ע"א

מובא בתלמוד הבבלי (גיטין צ, א):

"תניא, היה רבי מאיר אומר: כשם שהדעות במאכל, כך דעות בנשים; יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ואינו שותהו, וזו היא מדת פפוס בן יהודה, שהיה נועל בפני אשתו ויוצא; ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ושותהו, וזו היא מדת כל אדם, שמדברת עם אחיה וקרוביה ומניחה; ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך תמחוי מוצצו ואוכלו, זו היא מדת אדם רע, שרואה את אשתו יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק".

רש"י על אתר כאשר הוא מתייחס למנהגו של פפוס בן יהודה, הוא מבקר מאוד מנהג זה, וטוען שמנהג זה בסופו של דבר מביא לזנות.

בתלמוד הירושלמי (סוטה א, ז) מבקרים במפורש את פפוס בן יהודה ואומרים לו בתרעומת שהוא נוהג הפוך ממנהג אבותיו.

אולם ישנה כאן נקודה מעניינת. ישנה מקבילה למאמר זה בירושלמי (קידושין ד, ד): ולא כיהודה בן פפוס שנועל דלת בפני אשתו. אמר ליה נהוגין הוון אבהתך עבדין כן?!"

נשים לב שמו של היהודי במקור זה אינו, כמו שמופיע בבבלי גיטין צ, א, ובירושלמי סוטה א, ז, אינו פפוס בן יהודה, אלא יהודה בן פפוס.

נראה להציע הסבר להחלפת השמות.

השם יהודה בן פפוס מופיע במקום נוסף בירושלמי (ברכות ב, ח):

"א"ר אבהו מעשה בר"ג ור' יהושע שהיו בדרך והיו מסתלקין לצדדין מפני יתידות דרכים וראו את ר' יהודה בן פפוס שהיה משתקע ובא כנגדן אמר ר"ג לר' יהושע מי הוא זה שמראה עצמו באצבע. אמר לו יהודה בן פפוס הוא שכל מעשיו לשום שמים. א"ל ולא כן תני כל דבר שהוא של שבח לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה תלמיד חכם עושה אלא א"כ מינו אותו פרנס על הצבור. אמר ליה והתני כל דבר של צער כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה ת"ח עושה ותבוא עליו ברכה. א"ר זעירא ובלחוד דלא יבזה חורנין".

חז"ל תקנו שבחורף יהיה מותר, כדי לא להתבוסס בבוץ, ללכת בצידי הדרכים, אף על פי שמדובר בכך שהולכים בשדה אחרים. רבן גמליאל ורבי יהושע שנים מגדולי הדור הלכו אמנם בצידי הדרכים ואז עבר כנגדם יהודה בן פפוס שהחמיר על עצמו ולא סטה לצידי הדרכים. סופה של הסוגיה היא ביקורת חריפה על יהודה בן פפוס. אדם מותר לו להחמיר על עצמו ובלבד שלא יבזה את האחרים. אם אתה מחמיר מול גדולי הדור שלא מחמירים, הרי שאתה פוגע בגדולי הדור.

הירושלמי בכך שהחליף את השם (מסתבר שהשם האמיתי הוא פפוס בן יהודה כפי שכתוב גם בתוספתא, בבלי ובמדרשים, אמנם יש בשני מדרשים גם יהודה בן פפוס) רצה ללמד אותנו דבר עקרוני. אין כל בעיה בכך שאדם מחמיר, אולם צריך להחמיר בשום שכל. לא ייתכן שהחומרה תהיה מטרה לעצמה. אם אתה מחמיר ובגלל חומרה זאת תצא תקלה, הרי שהדבר כלל וכלל אינו רצוי. אם עצם החומרה שלך פוגעת באנשים מוטב שלא תחמיר. כאשר מחמירים חייבים להפעיל את השכל הישר.